הסוחרים הממולחים בטיימס סקוור בניו־יורק היו בין הראשונים שהבינו את המתרחש בליל הבחירות הארוך. בערך בעשר בערב, שעון ארה"ב, כשאף אחת מרשתות התקשורת עוד לא העזה לפרסם שטראמפ הוא הנשיא הבא, הוחלפו כל החולצות של קמלה האריס שנתלו למכירה בקדמת הדוכנים, בחולצות של דונלד טראמפ. החולצות של המועמדת הדמוקרטית נדחקו לאחור, והמחיר שלהן ירד בתוך עשר דקות בשני שלישים. "קח שתיים ב־16 דולר", הפציר בי אחד המוכרים כשבחנתי את החולצות של מי שעד לפני רגע הייתה מועמדת מובילה לנשיאות. כשבחנתי חולצה של טראמפ, הוא כבר היה נחרץ יותר ודרש 24.99 דולר.
זה היה לילה חלומי לדונלד טראמפ, שחוזר לבית הלבן כנשיא ה־47 של ארה"ב, אחרי קדנציה אחת של ג'ו ביידן. כבר מהרגע הראשון, לאחר שנסגרו הקלפיות במדינות הדרומיות המתנדנדות צפון־קרוליינה וג'ורג'יה, היה ברור שטראמפ בעמדת הובלה. מחוז אחר מחוז, התוצאות שזרמו ופורסמו הצביעו על סחף ברור ימינה לעומת הבחירות הקודמות. ועדיין, כל אותה עת נותר להאריס נתיב בטוח ואפשרי לזכייה בנשיאות, והוא לנצח בשלוש מדינות "החומה הכחולה" – ויסקונסין, מישיגן ופנסילבניה. שלוש המדינות הללו נוטות להצביע יחד, שלושתן הלכו עם טראמפ ב־2016, שלושתן עברו לביידן ב־2020 – ובפעמיים הללו הן עשו זאת בהפרשים נמוכים מאוד של כמה עשרות אלפי קולות במצטבר. הפעם, כאמור, הסחף לטובת טראמפ החל בפנסילבניה והמשיך לוויסקונסין ומישיגן. הפער בפנסילבניה אחרי ספירת רוב הקולות עומד על 2.5 אחוזים לטובת טראמפ, הרבה מעבר למה שחלמו במטה טראמפ, וניצחון משכנע במדינה המתנדנדת החשובה הזו.
בשעת כתיבת שורות אלה, יש שלוש מדינות מתנדנדות שטרם הוכרזה בהן תוצאה רשמית – מישיגן עם 15 אלקטורים, אריזונה עם 11 ונבאדה עם 6. גם אם שלושתן ילכו בסופו של דבר להאריס, המצב לא ישתנה וטראמפ הוא הנשיא הבא, אבל לפי הנתונים זה ככל הנראה גם לא יקרה.
הדבר הטוב ביותר שקרה בבחירות הללו הוא הניצחון הברור והסוחף שאיש לא יכול לערער עליו. עד סגירת הקלפיות היה חשש כבד באמריקה ממהומות בין שני הצדדים במקרה של תוצאות צמודות במדינות מפתח, שלא יאפשרו הכרעה ברורה כבר בליל הבחירות. זה כאמור לא קרה. אומנם למגינת ליבם ואכזבתם הגדולה של הדמוקרטים, אבל לפחות ההכרעה מוחצת ועשויה להרגיע את הרוחות של מי שחושב ש"דיפ סטייט" כלשהו חיבלה בהליך הבחירות.
הניצחון הרפובליקני הסוחף, המכונה בארה"ב "גל אדום", לא פסח גם על הקונגרס. הסנאט, שהיה בשנים האחרונות בשליטה דמוקרטית, התהפך, וכרגע הוא בצד של הנשיא הנבחר טראמפ. מדובר בניצחון משמעותי, שנכון למועד כתיבת השורות עומד על 53:47 לטובת השמרנים, ועשוי אפילו לגדול מעט כשתסתיים ספירת כל הקולות בכל המדינות. המצב בבית הנבחרים, הבית התחתון, מסובך קצת יותר, ונראה שיידרשו כמה ימים עד שנדע סופית אם הרפובליקנים הצליחו לשמור על הרוב הזעום שלהם, להגדיל אותו, או שהדמוקרטים יקטפו את פרס הניחומים הזה ויעבירו את הבית אליהם. כרגע, התרחיש הזה נראה לא מאוד סביר.
האוהל הגדול הצטמצם
24 שעות לפני סגירת הקלפיות הייתי בפנסילבניה. לעצרת של טראמפ בעיר רדינג הסמוכה לפילדלפיה נכנסתי בלי בעיה. התור היה דליל, וגם בתוך האולם נראו לא מעט קרחות. כששאלתי את נציגי המארגנים מה בעצם קורה כאן, שהרי יום לפני הבחירות אמור להיות אירוע השיא של הקמפיין, הם הסבירו לי שטראמפ עורך הרבה יותר עצרות מהאריס, ודאי בפנסילבניה, וכי תושבי האזור הזה כבר היו בשלוש עצרות שהמועמד הרפובליקני קיים כאן רק בחודש האחרון. עייפות החומר, אם תרצו.
העייפות הזו ניכרה היטב על פניו של טראמפ, שנכנס לאולם באיחור של כשעה וחצי. לפניו נאמו היטב וסחפו את הקהל כלתו לארה, הנשואה לבנו אריק, מרקו רוביו המועמד לתפקיד מזכיר המדינה, מייק פומפאו ששמו מוזכר כמועמד לתפקיד שר ההגנה, ועוד כהנה וכהנה אנשים מהממסד הרפובליקני. כולם כמובן חיכו לטראמפ, שבסופו של דבר עלה לבמה ודיבר לקהל בלי טלפרומפטר. הנאום נמשך כשמונים דקות, שבמהלכן טראמפ דיבר מתוך זרם תודעה שלא תמיד היה קוהרנטי. הוא בהחלט חזר על עצמו פעמים רבות, ובעיקר נראה מותש. אין ספק שעד השבעתו המחודשת לנשיא – ב־6 בינואר 2025 – טראמפ בעיקר ישלים שעות שינה.
כשעה לאחר מכן עמדתי בכניסה לעצרת המסיימת של האריס בפילדלפיה. האירועים הדמוקרטיים הללו נדירים יותר מהעצרות של הרפובליקנים, וכשאחד כזה קורה, יש ביקוש גדול לכרטיסים. מאות אנשים עמדו בחוץ וניסו להשקיף על העצרת שהתקיימה ברחבה היפה של מוזיאון המדע העירוני שבלב העיר הדמוקרטית ביותר בפנסילבניה. אפשר היה לראות שם תמונת ראי לקהל שראיתי אך לפני שעה במרחק כמה קילומטרים אצל טראמפ. אם בעצרת ברדינג רוב המשתתפים היו מבוגרים ולבנים, אצל האריס הגיוון היה גדול הרבה יותר – צעירים, שחורים, אסיאתים, וכולם חוששים מטראמפ. "האוהל הגדול" שבנתה המפלגה הדמוקרטית מאז מלחמת העולם השנייה, זה שתחתיו חוסים מיעוטים מסוגים שונים, ניכר בכל פינת רחוב. השאלה הגדולה שנשאלה הייתה איזו קואליציה מבין השתיים תצליח להביא לקלפי יותר אנשים – זו הרפובליקנית, ההומוגנית והזועמת, או זו הדמוקרטית המגוונת.
כשחזרתי מהעצרת כבר היה בוקר בישראל, וצייצתי בחשבון ה־X שלי שאני משנה את הערכתי לגבי ניצחון טראמפ. כתבתי שאם לפני הגעתי לפנסילבניה הערכתי את אחוזי הניצחון שלו ב־65 לעומת 35 להאריס, אחרי הסתובבות אינטנסיבית בשני צידי המתרס של המדינה הזו אני מעדכן את התחזית ל־55 לעומת 45. עדיין הערכתי ניצחון של טראמפ, בעשרה אחוזים, אבל האנרגיות הנמוכות יחסית שחשתי בעצרת של טראמפ, לעומת הגיוון האנושי והאנרגיה הרבה שהייתה סביב העצרת של האריס, קצת ערערו את ביטחוני.
אלא שבערב הבחירות התברר כי ייתכן שזה היה היום האחרון של אותו "אוהל גדול" מפורסם, שכאמור הולך עם הדמוקרטים כבר עשורים רבים. קחו למשל את הגברים השחורים בפנסילבניה. נתח אוכלוסייה מובחן, שב־2020 הצביע לביידן בתשעים אחוז והעניק לטראמפ עשרה אחוזים עלובים בלבד. בבחירות הנוכחיות אותם גברים שחורים הזניקו את תמיכתם בטראמפ בלא פחות מ־150 אחוז, והעניקו לו רבע מקולותיהם. זה נתון דרמטי שאי אפשר להסביר מלבד שינוי טקטוני בחברה האמריקנית.
הראייה הפשטנית בסוגיית ההפלות הייתה אמורה לשלוח נשים לבנות להצביע להאריס, אבל הן בחרו דווקא במי שמבחינתן יעניק למשפחתן עתיד כלכלי טוב יותר
והנה נתון נוסף: 60 אחוז מהלטינים במישיגן הצביעו לטראמפ. הלטינים נחשבו במשך שנים רבות חלק עיקרי מהבייס הדמוקרטי, ושיעורי ההצבעה בקרב הקהל הזה היו דומים לאלה של היהודים והשחורים, כ־75:25 לטובת הדמוקרטים. מכיוון שההיספנים הולכים והופכים לציבור דומיננטי בארה"ב – כרבע מהאוכלוסייה כיום, לעומת שבעה אחוזים בלבד ב־1980 – המשך המגמה הזו היה מותיר את הדמוקרטים בשלטון לעוד שנים רבות. אלא שכבר לפני עשר שנים החל תהליך מעניין בפלורידה, שבמסגרתו הדור השלישי של ההיספנים כבר לא רואים בעצמם מיעוט שצריך להגן עליו, והם החלו לנדוד למפלגה הרפובליקנית שיותר התאימה לאורחות חייהם כקתולים שמרנים. התופעה הזו הפכה את פלורידה בתוך עשר שנים מהמדינה המתנדנדת החשובה והגדולה ביותר למדינה אדומה בוהקת. בליל הבחירות ראינו ניצנים של התופעה הזו גם בצפון, במישיגן כאמור, והיא קיימת גם בחלקים של טקסס וקליפורניה. אם הנדידה של ההיספנים תימשך לכיוון הרפובליקני במערכות הבחירות הבאות, הדמוקרטים יהיו בצרה צרורה. הנתונים הלא סופיים מליל הבחירות השבוע מראים כי טראמפ זכה ב־54 אחוז מקולות ההיספנים. אין נתון דרמטי מזה מבחינת הדמוגרפיה האמריקנית לעשורים הבאים.
בבוקר הבחירות הלכתי לסקר תורים בקלפיות בפרברי פילדלפיה. תומכי טראמפ היו הרוב שם, לא מעטים מהם הגיעו לקלפי בחולצות המועמד וכובעים תואמים, אבל המקומיים הסבירו שזה לא אומר הרבה כרגע – בשעות הבוקר נוטים להגיע המבוגרים יותר, ואילו הצעירים, שבאופן מסורתי נוטים לדמוקרטים, ממלאים את הקלפיות בשעות הערב. ובכל זאת, הַערכתי לגבי טראמפ גברה שוב לאחר שכמעט בכל מקום שהגעתי אליו נראו יותר שלטים שלו מאשר של האריס. רק מאוחר יותר בלילה התברר כי הסחף היה גדול אף יותר, וכי טראמפ ניצח במדינה זו ביותר משברי האחוזים שצפו המומחים. במונחים של פנסילבניה, מדובר בניצחון סוחף.
כישלון דמוקרטי נוסף בבחירות 2024 הוא העלאת נושא ההפלות לראש סדר היום הציבורי. הנתונים מוכיחים כי 52 אחוז מהנשים הלבנות הצביעו לטראמפ, כשהן שוברות בדרך לקלפי את כל הנחות היסוד של הפמיניזם השמאלי שהדמוקרטים בנו עליו. הראייה הפשטנית שלפיה הרפובליקנים מתנגדים להפלות הייתה אמורה לשלוח את הנשים הלבנות בהמוניהן להצביע להאריס, אבל הן בחרו שלא לבחור בבת מינן אלא במי שמבחינתן יעניק למשפחתן עתיד כלכלי טוב יותר. פסיקת בית המשפט העליון מקיץ 2022, שהעבירה את נושא ההפלות לאישור המדינות, פגעה ברפובליקנים בבחירות האמצע לקונגרס שהתקיימו כמה חודשים לאחר מכן (תרם לכך קמפיין מתוזמר היטב, אבל התוצאות של הבחירות הנוכחיות לנשיאות ולקונגרס מוכיחות כי הציבור האמריקני למד שבסופו של דבר לא הרבה השתנה ולא הרבה קרה בתחום הנפיץ הזה – בעיקר אחרי קביעת בית המשפט העליון מהקיץ האחרון שפסק פה אחד, כולל ששת השופטים השמרנים, כי הגלולה הנמכרת ביותר בארה"ב להפסקת היריון תמשיך להיות משווקת ברחבי המדינה בלי הפרעה. בכך הוציא בית המשפט את העוקץ מהקמפיין הדמוקרטי, ובעקיפין – אם לא במישרין – סייע לגל האדום להתרחש.
טרגדיה כתובה מראש
קמלה האריס היא טרגדיה שבדיעבד נראה שהייתה כתובה מראש. האישה השנייה שמגיעה למועמדות מטעם מפלגה גדולה למשרה הרמה והחשובה בעולם, והשנייה שמובסת בידי אותו אדם, דונלד טראמפ. העובדה שבאמצע היה גבר לבן שניצח את טראמפ עשויה להרחיק מאוד את היום שבו הדמוקרטים – ודאי הרפובליקנים – יבצעו שוב את הניסוי המגדרי הזה, שכאמור כשל פעמיים. זה כמובן לא אומר שקלינטון והאריס הפסידו בשל היותן נשים, אבל העובדות מדברות, וזוהי מכה לא פשוטה למי שרואים בראש מעייניהם כהונה של נשיאה אישה באמריקה.
רוב הישראלים קמו לבוקר שמח שבו טראמפ הוא הנשיא האהוב שחזר אלינו מהכפור אחרי ארבע שנים קשות של שלטון דמוקרטי. לא יהיה מוגזם לבקש מהישראלים קודם כול להגיד תודה לג'ו ביידן וגם לקמלה האריס, שלמרות אווירה עוינת בקרב חלקים במפלגתם המשיכו לתמוך בישראל – גם אם התמיכה הזו לוותה במחלוקות עמוקות ואף משברים, המשיכו לשלוח לכאן נשק כמעט ככל שנדרש, והתייצבו לצד ישראל באופן שאינו משתמע לשתי פנים אחרי טבח 7 באוקטובר. קשה לנחש כיצד תיראה הקדנציה השנייה של טראמפ, אבל יש לשער שלישראל – ובעיקר לממשלת הימין בראשות נתניהו – יהיה נוח יותר לתמרן בקבינט שבו יהיו שותפים כנראה אוהדי ישראל מהשורה הראשונה כמו מרקו רוביו ומייק פומפאו. בנוגע לשאר העולם, הסיפור כבר מורכב יותר.
הקשרים בין טראמפ לפוטין עוד צריכים בירור, ולא ידוע מה יתרחש עכשיו בין שתי המעצמות הללו; אוקראינה בבעיה רצינית אחרי שסגן הנשיא המיועד ואנס אמר במפורש כי הוא לא רואה סיבה לממן את מלחמתה ברוסיה, וסין תיאלץ לבחון את מדיניותה מחדש, לאחר שטראמפ הציב אותה לאורך הקמפיין כאויבת ברורה של הכלכלה האמריקנית. ולגבי איראן, טראמפ הוא היחיד שיכול להחליט באבחה של רגע על גדיעת ראש הנחש בטהרן. הוא גם היחיד שיש לו הכוח הדיפלומטי והמעשי־צבאי לעשות זאת.
מצד שני הוא גם יכול לקום בוקר אחד ולהחליט לכפות על המזרח התיכון שלום שאף אחד עוד לא יודע איך הוא ייראה ואילו מחירים יגבה מכל צד. צריך לקוות שארבע השנים הקרובות יהיו דומות לארבע השנים הראשונות של טראמפ בתפקיד נשיא ארצות הברית, לקראת מזרח תיכון חדש באמת.
