שנת תשפ"ד קלעה את ישראל למאבק קיומי שלא היה כמותו מאז מלחמת השחרור. כתוצאה מכך, האתגר הפנימי החשוב ביותר של מדינת ישראל כרגע הוא שינוי החוזה מול החברה החרדית. ישראל לא תשרוד בלי הרבה יותר לוחמים, והרבה יותר הכנסות ממיסים. הסיכוי היחיד שלה הוא מיליון בני הקהילה החרדית, המהווים כרגע נטל כלכלי כבד על המדינה, מקבלים יותר ממה שהם נותנים, ולא תורמים למאמץ הביטחוני. ישראל חייבת לגרום לחרדים להתגייס כדי שהיא תוכל להגן על עצמה; היא חייבת לגרום לחרדים לרכוש השכלה כדי להגדיל את הפריון ואת התוצר; והיא חייבת לגרום לחרדים לבחור באחווה ובסולידריות. אין לה שום ברירה אחרת.
אחרי שהצבנו את הנחת היסוד הזו, הנה הנחה שנייה: שום שינוי ממשי לא יקרה באמצעות הסברים ושכנועים מול ההנהגה החרדית. העסקנים החרדים ורבניהם "הסיעו עצמם מן האחווה", כדברי רש"י על אחֵי יוסף; הם בנו מנגנון ענקי שעובד להם, והם לעולם לא יפרקו אותו מרצון. הדיאלוג הלאומי צריך להתקיים מול העם החרדי שבשדות, והוא חייב לכלול שינוי מהותי במערך התמריצים הכלכלי: שינוי שהפוליטיקאים החרדים לעולם לא יסכימו לו, ושיגרום לכך שלצעיר החרדי יהיה מאוד לא משתלם לא לשרת בצה"ל.
השינוי בציבור החרדי יתחיל רק מלמטה, וכדי שהוא יקרה הצעיר החרדי חייב להפנים שני דברים: א', שאין היתכנות כלכלית לחיים ראויים בלי גיוס ובלי השכלה מקצועית, כי הסידור שעבד בעבר לא עובד ולא יעבוד בעתיד. ב', שהמדינה לא רוצה לשנות את זהותו, והיא תעשה הכול כדי לאפשר לו לשאת בנטל ועדיין להישאר חרדי (למשל, במעשים כמו הקמת החטיבה החרדית החדשה המתוכננת לשמור על הגבול עם ירדן).
רוב הח"כים של הציונות הדתית מאזינים לציבור ומתנגדים לחוקי מימון המשתמטים. סמוטריץ' מפעיל עליהם מכבש אדיר
המסקנה מההנחות הללו פשוטה: כדי להתמודד עם האתגר הפנימי החשוב ביותר של מדינת ישראל, חובה על המחנה הלאומי לפרק את הברית הפוליטית עם החרדים, ולהקים קואליציה המבוססת על המשרתים. ננסה לבחון מהי משמעות המסקנה הזו עבור השחקנים הפוליטיים בימין.
המסקנה הזו לא טובה לאיתמר בן־גביר. יו"ר עוצמה יהודית מנהל פוליטיקה כה פופוליסטית וכוחנית, שאפילו נתניהו לא מצליח לעבוד איתו ולא מוכן לאפשר לו להשתתף בקבינט המלחמה. בן־גביר לא יהיה חלק מקואליציית המשרתים ולא ישמור על כוחו כשר בכיר בממשלה. לכן, בכל פעם שעולה סוגיית החרדים, הוא מכריז "לא בכפייה ולא בכוח".
המסקנה הזו לא טובה גם לבנימין נתניהו. כל עוד חלק עצום מהעם חולה ב"ביביזיס" ולכוד בלימבו של רק־ביבי או רק־לא־ביבי, נתניהו לא יפרק את הגוש ולא יקים קואליציית משרתים בלי חרדים. גם אם גנץ וליברמן יסכימו להצטרף לממשלה כזו, נתניהו יחשוש שיום אחד הם יעזבו אותו והוא יישאר קירח מכאן ומכאן. מנגד, נתניהו יהיה חייב לבחור בקואליציה כזו אם מפלגת "הציונות הדתית" תציב אולטימטום ותכריח אותו, פשוט כי לא תהיה לו ברירה אחרת.
הגענו למפלגת הציונות הדתית. סמוטריץ' נאבק שנים לשמור על אחדות גוש הימין מטעמים אידיאולוגיים כבדי משקל: שמירה על ארץ ישראל, הגנה על ביטחון ישראל, וטיפוח זהותה היהודית של ישראל. שמירה על ארץ ישראל כוללת שני וקטורים, שלילי וחיובי: השלילי הוא מניעת נסיגות ומאבק בהשתלטות פלסטינית על השטח, והחיובי הוא תנופת בניה של תשתיות ויישובים. הגנה על ביטחון ישראל פירושה שהאינטרס הכללי יגבר על הפרטי, ולכן למשל לא מפסיקים מלחמה לפני מיגור הרשע של חמאס וחיזבאללה, גם כשאנחנו מתמודדים עם טרגדיה נוראית של אחינו ואחיותינו הנמקים במחילות עזה.
אבל פוליטיקה היא לא רק אמנות האפשר, אלא גם אמנות מימוש הערכים במציאות נתונה, והמציאות הזו כל הזמן משתנה. פוליטיקאי ראוי חייב לקרוא מחדש את המציאות בכל יום, להיות עם האצבע על הדופק, לתעדף נכון איומים והזדמנויות, ולפעול בהתאם לנדרש ברגע נתון.
ומכאן לטענה המרכזית: קריאת המפה של מפלגת הציונות הדתית הייתה נכונה עד שישה באוקטובר. החלק הראשון שלה השתנה ב־7 באוקטובר 2023, והחלק השני שלה השתנה בחודשיים האחרונים.
מאז שבעה באוקטובר אין סיכון קיומי להתיישבות ביהודה ושומרון: פרצופם של הפלסטינים נחשף לעין כול, ושום ח"כ מהמפלגות הציוניות של הציבור המשרת לא מעלה בדעתו לחתום על הסכם עם הרשות הפלסטינית או לפנות יישובים. המערכת הפוליטית זזה ימינה מבחינה ביטחונית, ואף אחת מהמפלגות הציוניות שירכיבו ממשלת אחדות לא חולמת להקים מדינה פלסטינית ולא מתנגדת לחיזוק ההתיישבות.
החלק השני השתנה בחודשיים האחרונים: מאז שינוי המומנטום מול חיזבאללה בספטמבר וחיסול סינוואר באוקטובר, אין חשש שמטרת המלחמה השנייה (שחרור החטופים) תגרום לכישלון במטרת המלחמה הראשונה (ניצחון על חמאס וחיזבאללה). חמאס וחיזבאללה הובסו והם מנהלים קרבות מאסף; מה שהיה כבר לא יהיה; והבחירה של האמריקנים בטראמפ מגדילה את הסיכוי לתמיכה אמריקנית במדיניות שישראל תבחר לנהל מול עזה ולבנון.
כרגע, בחודש חשוון תשפ"ה, המשימה הלאומית החשובה ביותר של מדינת ישראל היא שינוי החוזה מול החרדים. והמשימה הזו לא עומדת בסתירה לשליחות ההיסטורית של הציונות הדתית.
הציבור הציוני־דתי צועק את זה. המחיר הנורא שהציבור הזה שילם בחיי אדם, בפצועים, בשירות מילואים לא נגמר – שינה אותו. הוא רואה בעיניים כלות את החרדים שהחליטו בשם התורה לא להיות חלק מעם ישראל, ומתפלץ; חילול השם הגדול והפיכת התורה לקרדום לחפור בו מרתיחים אותו.
הציונות הדתית איננה מי שהייתה לפני שבעה באוקטובר. אז היא חשבה שהמחיר שישראל משלמת לחרדים נסבל, ואפשר להמשיך את ההצגה. עכשיו היא יודעת שהמחיר לא נסבל, ואי אפשר להמשיך את ההצגה.
רוב הח"כים של מפלגת הציונות הדתית מבינים את זה. אוהד טל, משה סולומון ואופיר סופר מאזינים לזעקת הציבור ומתנגדים לחוקי מימון המשתמטים. סמוטריץ' מפעיל עליהם מכבש אדיר כדי לשמור על הפוליטיקה הישנה, אבל גם הוא מבין שהציבור שלו לא איתו. קומץ של רבנים ופעילים מהקצה החרד"לי נאחזים בקרנות המזבח ומפרסמים טורי דעה שהם עלבון לאינטליגנציה. אבל המסה הגדולה של הציונות הדתית לא שם, פשוט לא שם, ואם ההנהגה שלה לא תפנים את זה – היא לא תמשיך להיות ההנהגה שלה.
כולנו נשב בחושך
לחוק מימון המעונות למשתמטים אין גם היתכנות משפטית, ואם הוא לא ייפול בכנסת הוא ייפול בבג"ץ, שכבר קבע שאין למדינה סמכות לממן פעילות של מי שחייב בגיוס ואיננו מתגייס. ככלל, "מבחני תמיכה" הם החלטת ממשלה לעודד פעילות מסוימת. מבחני התמיכה במעונות נועדו לעודד יציאה לעבודה של שני ההורים.
עד לפסק הדין בבג"ץ חוק הגיוס, הממשלה הכירה בגבר חרדי לומד כהורה עובד. פסק הדין שביטל את חוק הגיוס קבע שההשתמטות לא חוקית, וממילא המדינה לא יכולה לתמוך בפעילות לא חוקית. זהו לא פסק־דין נגד החרדים באשר הם, שכן חרדי עובד שעבר את גיל הגיוס וקיבל פטור, או שירת בשלב ב' – ימשיך לקבל את הסבסוד. זה מה שקבע בג"ץ וזה מה שאמרה היועצת.
כדי שהפגיעה תהיה מידתית, היועצת אישרה הארכה של המצב הקיים בשלושה חודשים. מה עשה שר העבודה? החליט להפוך את כל הציבור לבני ערובה, וחתם על מבחני התמיכה לכלל הציבור לשלושה חודשים בלבד. סיעת ש"ס, שחרטה על דגלה עזרה לנזקקים, החליטה לפגוע ברבבות משפחות צעירות הנזקקות לסבסוד המעונות כדי להכריח את המדינה להמשיך לממן את המשתמטים. מבחינתם, אם המשתמטים יושבים בחושך כולם יישבו בחושך.
החוק של אייכלר וגולדקנופף לא הגיוני מסיבות נוספות: מיקוד מבחן הזכאות באימהות בלבד יוצר אפליה בין משפחות שבהן רק האם עובדת למשפחות שבהן רק האב עובד; הקביעה שגובה הסבסוד ייקבע לפי הכנסת שני ההורים יוצרת אפליה מובנית לטובת החרדים – משפחות אברכים יקבלו סבסוד גדול יותר ממשפחות שבהן שני בני הזוג עובדים, הפוך בדיוק מהתכלית המקורית של התמיכה; מבחן ההכנסה החדש יגדיל במיליארדים את הוצאת המדינה על סבסוד המעונות, בתקופה שבה המדינה זקוקה לכל שקל למימון המלחמה ושיקום היישובים בעוטף ובצפון, ועוד. זהו חוק סקטוריאלי מובהק, שנתפר למידתם של החרדים ולא עומד בשום אמת מידה בסיסית של שוויון.
החרדים חשבו שיהיה אפשר לוותר על חוק הגיוס, ולהשיג את ההטבות הנלוות לפטור באמצעות חוקים עקיפים. להוריד לזמן מה את הדגל, אבל לשמור על העו"ש בשוטף. עכשיו הם מגלים שזה לא עובד. טוב עשו הח"כים שהתנגדו לחוק, וטוב עשה נתניהו שהוריד אותו שלשום מסדר היום של הכנסת.
מפגש שהוא משל
עד כמה השיטה החרדית לא עובדת? השבוע שוחחתי עם צבי־אריה, אברך חרדי ירושלמי כבן 40 ואב לשישה ילדים, שהגיע למיון עם כאבים חזקים במותן. צילום הסי־טי גילה אבן גדולה בכליה, והוא נזקק לניתוח. אם היה לו ביטוח משלים של אחת מקופות החולים הוא היה נדרש לשלם 2,000 שקלים, אבל הוא העדיף לחסוך את 400 השקלים הנדרשים לביטוח משפחתי, ועכשיו הוא צריך לשלם 70 אלף שקלים. אין לו את הכסף, ולכן הוא מסתובב בין בתים בשכונות של חילונים ו"מזרוחניקים" עם מכתב מהרב שלו, שבכותרתו נכתב "לא תעמוד על דם רעך". נתתי לו שטר וניסיתי להסביר לו שאפשר לחיות אחרת. הוא הביט עלי בעיני עגל ולא הבין.
