"בעלי פטור ממילואים כבר שש שנים. בתחילת המלחמה הוא ניסה להתנדב, אבל ביחידה שלו לא היה צורך. הוא ניסה שוב כמה פעמים, ולא הצליח. בחודשיים האחרונים הרחבנו את הניסיונות, פנינו לאתרים של צה"ל, פנינו ישירות ליחידות מגייסות, אבל זה לא מתקדם. הוא ממש רוצה להתנדב ולהתגייס, ומוכן לעבור כל הכשרה, אבל לא חוזרים אליו".
"רובאי 07, קורס מכ"ים. סיימתי את שירות המילואים שלי אחרי צוק איתן. חמוש ונייד. מוכן לכל משימה וללמוד כל דבר חדש. אם אתם כרגע במילואים, בדרך לשם, או מכירים מישהו מהמערכת שיכול למשוך אותי – תבדקו בשבילי בבקשה".
בקשות רבות מהסוג הזה מסתובבות ברשת בשנה האחרונה. שיעור ההתייצבות למילואים עמד בתחילת המלחמה על 120%, כיוון שרבים שלא זומנו למילואים התייצבו והגיעו. גם בין הנופלים במלחמה, ששילמו את המחיר הכבד מכול, היו רבים שהיו פטורים ממילואים והחליטו בכל זאת להתייצב.
כעת, יותר משנה לאחר פרוץ המלחמה, הנטל על משרתי המילואים נעשה כבד מיום ליום. זה שבועות ארוכים הארץ גועשת סביב חוק שאמור לפטור מגיוס רבבות צעירים חרדים. השבוע אפילו פוטר פה שר ביטחון, בעקבות הוויכוח על הסוגיה הנפיצה הזו. מי שתובעים את גיוס החרדים טוענים בצדק גמור כי הנטל על משרתי המילואים חצה את הגבול הסביר וההגיוני לפני חודשים רבים. אנשים שמקבלים זימון לסבב מילואים רביעי, או כאלה שכבר עשו 300 ימי מילואים ויותר, דורשים מנבחרי הציבור להרחיב את המאגר של אלה שנושאים בנטל יחד איתם.
מבלי לצמצם במאום את צדקתה של התביעה המוסרית והעקרונית מהציבור החרדי, לצה"ל יש יכולת להקל את הנטל על משרתי המילואים, אך הוא אינו פועל למצות אותה. ישנם עשרות אלפי מילואימניקים בגיל הרלוונטי, בעלי הכשרה קרבית, שלא זומנו כלל למילואים בשנה האחרונה כי צה"ל שחרר אותם ושכח שהם קיימים. במקום למצות את כל האפשרויות שלו בכל הגזרות, הצבא ממשיך לזמן שוב ושוב את האנשים שהוא כבר מכיר. לא בגלל הכרח כלשהו, אלא פשוט כי זה קל יותר.
כחצי מיליון משרתים השתחררו משירות סדיר בעשור האחרון וקיבלו פטור ממילואים. ככלל, מי שמסיים שירות סדיר אמור להיכנס למערך המילואים, אלא אם כן הצבא פטר אותו מכך. הפטור העיקרי הוא כמובן על בסיס גיל. עד השנה, מי שמלאו לו ארבעים קיבל פטור מחובת מילואים. מתוך אותם 500 אלף שקיבלו פטור משירות מילואים, כ־110 אלף שוחררו בגלל גילם. אבל הצבא יכול לפטור חיילים משירות מילואים, באופן מלא או חלקי, מסיבות אחרות מלבד גיל; סיבות אישיות, משפחתיות או רפואיות. כך שוחררו ממילואים בעשור האחרון כ־220 אלף צעירים. אלא שנסיבות אישיות יכולות להשתנות, וגם סיבות רפואיות. חִשבו למשל על מי ששוחרר משירות מילואים משום שנסע לחו"ל ללימודים, אבל מאז חזר ארצה; או על צעיר שנקרעה רצועה בברכו, אבל בינתיים השתקם באופן מלא וכיום רץ מרתונים. השניים הללו נפלטו לצמיתות ממערך המילואים של צה"ל.
החלוקה הלא מאוזנת של הנטל גורמת לשחיקה, וככל שהמערכה מתארכת נעשה ברור שהמבנה הזה אינו בר קיימא
למעשה, גם עניין הגיל פחות משמעותי בימינו. רק לאחרונה העלתה הכנסת את גיל הפטור ממילואים ל־45, ובחודש האחרון נפלו לצערנו שורה של משרתי מילואים מבוגרים שהשאירו אחריהם עשרות יתומים ואלמנות. רבים שחצו את גיל ארבעים מתאמצים בשנה האחרונה לחזור למילואים, אבל רק מי שמכיר מישהו שמכיר מישהו שיכול לצרף אותו ליחידה ספציפית – מצליח לחדור את הבירוקרטיה ולהצטרף לשורות צה"ל.
עוד כ־170 אלף שוחררו משירות מילואים בגלל סיבות פנימיות של הצבא עצמו. שליש מהמשוחררים משירות מילואים בעשור האחרון שוחררו בגלל מדיניות מוצהרת של "רידוד סד"כ" וצמצום אוגדות חי"ר ושריון. תחת התפיסה של "צבא קטן וחכם" נגרעו חיילי מילואים מהכוח הלוחם, ברמת יחידות שלמות. לא רק שגרעו אותם מהמערך הלוחם, מתברר שגם לא שמרו את פרטיהם ולא אספו נתונים על סיבת הפטור שהם קיבלו.
הקמה מחדש של גדודים שפורקו ויצירתן של יחידות מילואים חדשות – הן אכן עניין מורכב. לכל חייל מילואים צריך לייצר מסגרת שכוללת הכשרה, אימונים, מפקדים, ציוד, נשק, כלי רכב, משוריינים ושאר צרכים. כל זה בזמן מלחמה שממילא מעסיקה את צה"ל כולו – מהפיקוד הבכיר ועד אחרון הלוחמים. ובכל זאת, כשצה"ל מזמן את אותם אנשים בפעם הרביעית השנה, שוחק אותם ואת משפחותיהם עד דק – היינו מצפים ממנו להתאמץ קצת יותר.
בדיון שנערך בוועדת החוץ והביטחון, נציגי צה"ל הודו שהמידע לא נשמר בגלל החלפת מערכת מחשוב. צה"ל שחרר את האנשים ולא חשב שאולי יזדקק להם שוב, ועכשיו הוא לא יודע כיצד להגיע אליהם. הם יצאו ממעגל השירות כמו טנקים שנגרטו בשל התפיסה שאין יותר צורך בכלי שריון רבים כל כך; כיום צה"ל רוכש טנקים חדשים. בסך הכול מדובר בכ־400 אלף צעירים מתחת לגיל 40 שיכולים להתגייס, אבל צה"ל לא יודע כיצד לעשות זאת.
יש גם פטורים מבניים יותר. כך למשל, בחיל הים אין צורך במשרתי מילואים, כיוון שחיילי הסדיר ממלאים שם כמעט את כל התפקידים. אבל כשמבינים שהמלחמה הולכת ומתמשכת ויש צורך בתגבור כוחות במקומות אחרים, אולי כדאי להעביר את משרתי חיל הים לשירות מילואים במקומות אחרים. רבים מהם קיבלו הכשרה קרבית, ובהחלט יכולים להחזיק קו ביהודה ושומרון או על הגבול.
ברישומי צה"ל מופיעים כ־85 אלף צעירים בגיל שירות שמוכרים למערך המילואים, אבל לא נקראו כלל לשירות מילואים במלחמת חרבות ברזל. מתוכם, כ־50 אלף רשומים כמי ששירתו ב"יחידות קדמיות", כלומר בעלי הכשרה קרבית. באוגוסט האחרון, אחרי עבודה מאומצת בוועדת החוץ והביטחון בראשות ח"כ יולי אדלשטיין, ובממשלה בהובלת השרה אורית סטרוק, הצבא קרא מחדש לכ־15 אלף מילואימניקים שקיבלו פטור בעבר. אלא שעל פי דיווח עדכני, רק כ־1,600 מהם חזרו לשירות מילואים פעיל, והשורות עדיין ריקות.
מאז תחילת המלחמה, כאשר הובן הצורך בעיבוי שורות המשרתים, ובזכות רוח ההתנדבות של רבים בחברה הישראלית, הוקמו מסגרות חדשות ונקלטו רבים מחיילי המילואים ששוחררו בעבר. כך למשל הוקם גדוד בארי בפיקודו של ח"כ לשעבר יועז הנדל, שגייס יוצאי יחידות מובחרות שחצו את גיל ארבעים ושוחררו בעבר משירות מילואים. על פי נתוני צה"ל, במהלך המלחמה חזרו מיוזמתם כ־70 אלף ישראלים לשירות מילואים, אף שקיבלו פטור בעבר. ואולם, במקביל יש מספר דומה לפחות של עשרות אלפי צעירים שקיבלו פטור, ביקשו לחזור אבל לא הצליחו, אף שהם כשירים לחלוטין.
מעבר ליוזמות הפרטיות הללו, בצה"ל עצמו לא פועלים בכל הכוח כדי להגדיל את מספר המשרתים. מבחינת הצבא, קל יותר לקרוא למילואימניק אחד שלוש פעמים במקום לקרוא לשלושה מילואימניקים שונים, שכל אחד דורש קליטה מלאה, ציוד ולוגיסטיקה נפרדת. זה נעשה קשה הרבה יותר כשאין לצבא פרטים עליהם, והוא נדרש לבצע איתור פעיל. במערכת הביטחון מכחישים את הטענה על מחסור בנתונים אודות משרתי המילואים בעלי הפטור, כולל אלו שנגרעו ממילואים בעשור האחרון. אם כך, השאלה כלפי צה"ל רק מתחדדת יותר.
מבחינת המילואימניק עצמו, מיותר לומר, התמונה הפוכה: כל סבב נוסף מכביד את הקושי האישי, הכלכלי והמשפחתי ויוצר השלכות לא פשוטות. המעסיק שלו, למשל, עלול להעדיף מישהו שמגיע לעבודה באופן סדיר, ומאותה סיבה הוא יתקשה למצוא עבודה חלופית אצל מעסיק אחר. כשמדובר בעצמאי, הוא יתקשה לתחזק את העסק, בוודאי שלא להרחיב אותו.
החלוקה הלא מאוזנת של הנטל גורמת לשחיקה, וככל שהמערכה מתארכת נעשה ברור שהמבנה הזה אינו בר קיימא. אם דורשים מהחרדים, בצדק, להתגייס ולהשתתף בנטל, צה"ל צריך לוודא שהוא עצמו עושה ככל יכולתו לפזר את הנטל כדי להקל על הנושאים בו. אם המצב הנוכחי יימשך, גם מי שהגיע כבר שלוש וארבע פעמים, בסופו של דבר לא יוכל להמשיך ולהתייצב.
נכון, פוליטיקאים מסוימים משתמשים בנתונים הללו כדי לחמוק מהלחץ בנושא גיוס חרדים. להם צריך לומר באופן ברור שאין חלופה לחיילים סדירים. חייל סדיר אחד משמעו ש־12 מילואימניקים יעשו חודש מילואים פחות בשנה. אם צה"ל היה מגייס רק את 3,000 החרדים שהוא הגדיר לעצמו כיעד – חלק קטן מפוטנציאל הגיוס החרדי – הוא היה יכול לשחרר 36 אלף מילואימניקים, או לפחות לקצר את שירות המילואים שלהם בחודש שלם בשנה. המחזור הנוכחי של בני ה־18 בישראל כולל 13 אלף חרדים; גם גיוס של חלקם הקטן היה משנה את התמונה ומסייע רבות. אם צה"ל היה פועל בתחילת המלחמה לגייס חרדים, כבר עכשיו היו עומדים לרשותו גדודים שלמים של לוחמים שהיו מחליפים את המילואימניקים השחוקים בעזה ובלבנון. ואולם, הכישלון הסדרתי של הממשלה והצבא בנושא גיוס חרדים, לא אומר שצריך להמשיך לשאוב מאותו מאגר שוב ושוב.
צה"ל פועל בניהול כוח המילואים כשם שהוא פועל בנושא גיוס החרדים: בוחר בדרך הקלה במקום בדרך הנכונה. במקום לפרוס את הנטל על כמה שיותר משרתי מילואים, הוא פונה שוב ושוב למי שהוא יודע שיתייצב. גם כשזה נוגע לגיוס חרדים, צה"ל גורר רגליים, ושלח 3,000 צווי גיוס לאוכלוסייה שתייצר לו הכי פחות מריבות. מבחינת הצרכים הצבאיים, אלה שהכי נכון לגייס הם דווקא הצעירים במגזר החרדי, בני 20-18, כשהם כשירים לשירות קרבי ולפני שהם מתחתנים. אלא שזוהי בדיוק האוכלוסייה שהמנהיגות החרדית הכי פחות רוצה לשחרר לצבא; אלה שהם הכי חוששים שהם "יתקלקלו" שם. מי שכבר התחתן והביא ילדים, מחויב יותר לאורח החיים החרדי. לפני השלב הזה, הרבנים לא מעוניינים שהדור הצעיר יכיר משהו אחר.
אבל כדי לא להרגיז את מנהיגיהם הרבניים והפוליטיים, הצווים לא נשלחו לחרדים שנמצאים בישיבה, בוודאי שלא לצעירים שבהם. צה"ל בחר לגייס דווקא את מי שיצא מהישיבה ועובד לפרנסתו, כלומר דווקא מי שאינו נסמך על תקציבי המדינה אלא עובד כדי לשפר את מצבו האישי. כשצה"ל עצמו מעדיף לגייס רק את מי שלא נמצא בישיבה, הוא מחזק את אתוס חברת הלומדים החרדית, ויגרום גם למי ששקל לצאת מהישיבה ולעבוד לפרנסתו – להישאר בה. לפני המלחמה הנוכחית התלבטנו מה חשוב יותר, לגייס את החרדים או לשחרר אותם לשוק העבודה. מדיניות גיוס החרדים שצה"ל מיישם כעת, מבטיחה ששניהם לא יקרו. מי שירצה להימנע מגיוס יישאר בישיבה, ורבים לא יעזו לצאת לעבוד מחשש לגיוס. גיוס חרדים לא יקרה אם צה"ל ימשיך לסמן את החוליות החלשות בחברה החרדית. אם אלה שממילא עזבו את הישיבות יגויסו ויסיימו את השירות הצבאי שלהם ללא כיפה, הדבר רק יחזק את הנרטיב החרדי שאי אפשר להתגייס ולהישאר חרדי.
צה"ל הוא ארגון בטראומה, אחרי שנה של מלחמה ארוכה, שהחלה באירוע הקשה ביותר עבורו מזה עשורים רבים ואולי מאז ומעולם. הוא פועל בחזיתות רבות, בהן כאלה שהיו כמעט תיאורטיות עד היום, כמו איראן ותימן. היקף המשימות שעומד בפני הצבא הוא חסר תקדים, והגיוני להניח שהוא לא שש לקפוץ ראש אל הסוגיה המורכבת ביותר בחברה הישראלית, סוגיה פוליטית מובהקת שיכולה לפרק ממשלות. לכן הוא ממשיך לעשות בכאילו – לשלוח צווים למי שקל לו לשלוח, ולהעלים עין מהעובדה שבפועל הם לא מגיעים. נכון, האחריות מוטלת על הממשלה שאיננה פועלת כדי לגייס חרדים, אבל קשה לומר שהצבא מתאמץ במיוחד לגייס גם את המכסה הקטנה שהציב לעצמו. במקום למצות את אפשרויות המילואים שיש לו, הוא ממשיך לקרוא לאותם האנשים, ובמקום לשלוח צווים לחרדים שעשויים להיות יעילים, הוא עורך שיקולים פנים־חרדיים שרק מזיקים למטרה הכוללת.
תגובת דובר צה״ל: "מאז תחילת המלחמה הוחזרו לשירות במערך המילואים עשרות אלפי משרתי מילואים ממאגרים ומפטור. תהליך המיצוי של מאגרי כוח האדם במילואים נמשך, לרבות בחינת גיוס משרתים שקיבלו בעבר פטור משירות מילואים, וזימונם חזרה למילואים במסגרת הצו הפוקד. צה״ל ממשיך לבחון בכל עת כיצד ניתן לייעל את הפעלת מערך המילואים, ופועל ללא הרף על מנת להגדיל ולמצות את סד"כ צה״ל. צה״ל מוקיר את משרתי המילואים, וימשיך לפעול על מנת לתת להם את התמיכה הראויה והנדרשת".
