עמית סגל טועה. כלומר, הוא צודק הרבה יותר מאשר הוא טועה, בטח יותר מרוב הפרשנים המכלים את גרונם בפאנלים אין קץ, אבל לדעתי הוא טועה בנוגע לאסטרטגיה של נתניהו, או לפחות ביחס לשאלת קיומה. ב־7 באוקטובר השנה אמר סגל במשדר של ערוץ 12: "יש אסטרטגיה. כעבור שנה האסטרטגיה הזאת הולכת ומתגלה לנו, ואולי גם לצמרת המדינית והביטחונית. האסטרטגיה היא טורית: קודם חמאס, אחרי שחמאס די מוגר כזרוע צבאית הולכים לחיזבאללה, בהמשך – וזה נראה לי די ברור – אחרי חיזבאללה יגיע תור איראן".
עשרה ימים אחר כך, בעקבות חיסול יחיא סנוואר ברפיח, הסביר סגל לחבריו באולפן ש"המשך המלחמה לא היה קפריזה", אלא "יש אסטרטגיה. אפשר להתווכח עליה, אפשר להציע אסטרטגיה אחרת. האסטרטגיה אומרת: חזית אחר חזית, בטור, לוודא שכל המזרח התיכון יראה מה קורה למי שתוקף את ישראל". עשרה ימים אחר כך ראש הממשלה נתניהו אימץ בעצמו את הקו הזה בנאום בפתיחת מושב הכנסת:
"לאחר כל הישג שלנו אני שומע מהלשעברים באולפנים, 'מהי האסטרטגיה שלכם?' – אז אם עד עכשיו זה לא ברור, אומר מה האסטרטגיה שלנו במילים פשוטות: האסטרטגיה ארוכת הטווח שלנו היא פירוק ציר הרשע, לגדוע את זרועותיו בדרום ובצפון, לגבות מחיר כבד מאיראן וגרורותיה ולמנוע מאיראן נשק גרעיני".
הבעיה היחידה שלי עם הדברים היא פשוטה: זו לא אסטרטגיה. אתה מציע לנצח את האויבים שלנו? רעיון מבריק, איך לא חשבנו על זה קודם. נדמה שמישהו פה לקח כפשוטו את הניסוח הלעגני של הגנרל הפרוסי קרל פון־קלאוזביץ' בספרו שהפך למאגר קלישאות אולפנים, "על המלחמה": "האסטרטגיה הטובה ביותר היא תמיד להיות חזק למדי. תחילה בכללות, ואחר כך בנקודה המכרעת".
אכן, נתניהו מתמודד מהרגע הראשון של המלחמה עם ביקורת על כך ש"אין לו אסטרטגיה". שוב ושוב מטיחים בו מומחי ביטחון שהוא פועל באופן גחמני, שאין לו "אסטרטגיית יציאה" או "תוכנית ליום שאחרי", ועד חשדות קונספירטיביים על כך שהאסטרטגיה היחידה שלפיה הוא מנווט את המערכה היא לדאוג שהיא תימשך עד אין קץ. לכל אורך הדרך, רוב גאוני הדור שחתומים על המשפטים הנ"ל לא רצו שנתניהו יציג איזושהי אסטרטגיה, אלא קיוו שיאמץ את זו שלהם: הפסקת המלחמה בדרום ובצפון, והגעה להסדרים כלשהם בשתי החזיתות. הם הוכחו כטועים בענק. לדאבוננו, רובם המוחלט לא מסוגלים להודות בכך וממשיכים להטיף בשיא הביטחון העצמי.
לאור התוצאות האחרונות, כל ישראלי הגון צריך להודות כי טוב שנתניהו לא שעה ללחצים אמריקניים ולעצותיהם של אלופים במיל' וּויתר על כניסה לרפיח ועל הפעולה בלבנון. חוץ מזה, כפי שכבר הדגים בעיתון זה ד"ר יגיל הנקין, הרפלקס המותנה לקפוץ עם שאלות "היום שאחרי" ו"אסטרטגיית יציאה" הוא תוצאה של טראומה אמריקנית ממלחמת וייטנאם, אך הדגש עליהן מפריע ליכולת להתמקד ב"יום שלפני" ובמשימה הפשוטה לנצח במלחמה. לפני שמחלקים את עורו של הדב לכוח רב־לאומי, צריך לצוד אותו.
אז כן, יכולת עמידה בלחצים היא תכונה חשובה מאוד, אבל אסור לבלבל אותה עם גיבוש תוכנית עבודה מסודרת ובלתי עמומה להגעה להישגים. ויש עוד נקודה עדינה מעט. היעדרה של אסטרטגיה לא סותר את קיומן של החלטות אסטרטגיות. לדוגמה: כידוע, בשבוע הראשון של המלחמה סבר שר הביטחון גלנט שיש לפתוח קודם בחזית הצפונית. בישיבת קבינט היסטורית, שבמהלכה צורפו גנץ ואיזנקוט לממשלה בהליך חפוז כדי שיצביעו נגד בחדר הסגור, הוחלט להתמקד קודם בעזה. זוהי החלטה אסטרטגית במובהק. נתניהו הוא בין החתומים עליה. גם החלטות אחרות כמו לרכוש דווקא מטוסי f-35, לקנות שקט מול חמאס בעזה, או לא לצאת בפומבי לטובת האוקראינים – הן אירוע אסטרטגי. ועדיין סביר להניח שהן לא בדיוק נבעו מתוכנית פעולה מסודרת ומנוסחת, אלא משליפות לפי הנסיבות והאילוצים.
כאן בדיוק מגיעה הטענה של עמית סגל. בשונה מנתניהו, הוא לפחות מתייחס לנקודה אסטרטגית חשובה בניהול המלחמה: פעולה בטור ולא במקביל. כפי שניסח סגל בעצמו: "קודם חמאס, לכן ב־11 באוקטובר נתניהו וגם גנץ ואיזנקוט אמרו לא". אבל אין לנו שום כלים לדעת אם זו הייתה החלטה מוטעית או מוצדקת. לשם כך צריך להכיר את היקפה המלא של מערכת הביטחון ויכולתה להתמודד עם יותר מחזית אחת רצינית במקביל. כנראה עוד יתווכחו על זה שנים.
בין תוכניות למציאות
בכל מקרה, ההחלטה האסטרטגית לפעול בטור לא מוכיחה ש"יש אסטרטגיה". אחרת, עמית סגל לא היה נאלץ לעקוץ בעצמו ש"כעבור שנה, האסטרטגיה הולכת ומתגלה אולי גם לצמרת המדינית והביטחונית". גם רצף הצלחות בשדה הקרב הוא עניין משמח, אבל הוא לא מוכיח בדיעבד את קיומה של תוכנית מנוסחת. בקלישאון הביטחוני יש עוד ציטוט חשוב, הפעם של הגנרל האמריקני דוויט אייזנהאואר, שהפך אחר כך לנשיא: "מניסיוני בשדה הקרב למדתי שלתוכניות אין ערך, אך לתכנון אין תחליף".
מי שמכיר את התוכניות הצה"ליות למלחמת לבנון השלישית יודע לספר שאין הרבה בין מה שדיברו עליו כל השנים ובין מה שמתבצע בפועל בחמישים הימים האחרונים. "דוקטורינת הדאחייה" שהתגבשה ב־16 השנים האחרונות קיבלה תפנית יוצאת דופן. דיברו שם על הפגזה לא־פרופורציונלית של תשתיות אזרחיות בלבנון כיסוד מרתיע. בסוף לא הייתה הפצצת תשתיות ולא הרתעה. אבל כמו שציין אייזנהאואר, זה לא אומר שעדיף היה לא לתכנן. אדרבה, רבים מייחסים את ההישגים בצפון להתכוננות ארוכת השנים ליום פקודה.
לו היה נתניהו שולף בדיעבד מסמך מהשבועות הראשונים, שלא פורסם מטעמי חשאיות וכדי שאויבינו לא יידעו מהי התוכנית, ומראה בו שכל המהלכים נעשו באופן סדור ומתוכנן, עקב בצד אגודל בהתאם לתוכנית – מילא. אבל נתניהו התייחס בכלל למילה "אסטרטגיה" רק בעקבות רצף ההצלחות האחרון. בני גנץ וגדי איזנקוט טוענים ואף מגבים בכל מיני מסמכים מסווגים שהוא היסס חודשים ארוכים ועיכב את הפעולות שכעת הוא אורז בתור "יש אסטרטגיה".
זו לא הפעם הראשונה שנולדת לנתניהו אסטרטגיה בדיעבד. גם בימי "תוכנית המאה" העליזים בכהונה הקודמת של דונלד טראמפ, עת דובר על החלת ריבונות בשליש משטחי יו"ש, החלו כמה עיתונאים מקורבים לנתניהו לדבר על האסטרטגיה הגאונית שהוא מוביל שנים להפרדה בין עזה ליו"ש. בהמשך, כשהריבונות התאיידה לטובת הסכמי אברהם, הסבירו שהם תוצאה של אסטרטגיה מתוכננת להפיכת המדינה לחזקה. את הרעיונות על תחזוק שלטון חמאס בעזה הם מעדיפים להצניע כיום.
אין להקל ראש ביכולת שהפגין נתניהו בחודשים האחרונים לעמוד בלחצים. אני פרשן פוליטי קטן מאוד, אבל מרשה לעצמי להעריך שהתמיכה האלקטורלית המשופרת שהוא זוכה לה כעת מגיעה מאנשים שלא כל כך אוהבים אותו, אבל חוששים שכל אחד מיריביו הפוליטיים היה מתקפל מזמן מעזה, מוותר על החזקת ציר פילדלפי וסוגר את חזית הצפון בהסדר שקר־כלשהו עוד לפני הביפרים, חיסול נסראללה וכל מה שהגיע אחריהם.
בניהול מערכה כה דרמטית לא מספיקה היכולת להדוף את מחלקת המדינה האמריקנית, דרושה גם יוזמה להרים את הראש עשרה צעדים קדימה
אבל לא כדאי לשכוח גם את אוסף ההתקפלויות המפואר: הכנסת הסיוע ההומניטרי ללא תמורה, ההתרפסות לקטארים, זניחת ציר פילדלפי במשך חצי שנה, השארת חמאס כגוף מארגן באזורים ההומניטריים, עשרה חודשים מבישים בגבול הצפון, צמצום התקיפה באיראן, צמצום הפעולה בלבנון ועוד. ייתכן שלכל אחת מהן היתה סיבה מדינית או צבאית מוצדקת מאוד, אבל בהיעדר תוכנית אסטרטגית ברורה זה נראה כמו רצף די מבולבל של פעולות, אולי עם אינסטינקט בריא בבסיסן.
ועוד לא אמרנו מילה על סוגיית החטופים הרגישה; לא הזכרנו במאום את הדרישה הבסיסית מראש ממשלה שהיה שותף הן לטקטיקה והן לאסטרטגיה מול רצועת עזה ב־15 השנים האחרונות לשאת באחריות אחרי כישלון כה גדול; ולא דיברנו על החשיבות ליצור תמריץ שלילי למנהיגים כדי שיהיו זהירים פי אלף בהחלטות על חיי האזרחים פן יעופו מהכיסא, ולא על השאלה מה יעשה מנהיג כזה ברגע המבחן עוד שנתיים, כשמחבל חיזבאללה הראשון ירים את ראשו ויהיה לחץ בינלאומי ופנימי לא "להבעיר את המזרח התיכון" פעם נוספת.
גם אם נשים את כל אלה בצד, לא מופרך לדרוש שבניהול מערכה כה דרמטית לקיומה של מדינת ישראל, לא מספיקה רק היכולת להדוף את מחלקת המדינה האמריקנית, נדרשת גם היוזמה להרים את הראש עשרה צעדים קדימה. לשאוף לשינוי המצב האזורי בתכנון סדור, ברור ולא עמום, ובעיקר מנוסח מראש ולא בדיעבד.
