בואו נדבר קודם על קונספציה. המושג הנוראי ההוא שרודף אותנו כבר יותר מחמישים שנה. אפשר לייחס אותו לדרג המדיני והצבאי ולכוחות הביטחון, שצריכים לתת את הדין על העיוורון ועל מה שקרה כאן בשנה האחרונה. אבל מה עם הציבור? איפה אנחנו היינו מול הקונספציה הזאת? נחמד להגיד על אנשי השמאל שהם התמכרו לשקט, ונכון שאנשי ימין חשדניים יותר באשר לכוונות של השכנים שלנו באזור הקשוח הזה, אבל אני מודה שגם אני התענגתי על השקט הזה. גם אני לא רציתי מלחמה, גם אני לחשתי לילד שלי, כשהתחפש לחייל, את תפילת האם הישראלית: כשתגדל לא יהיו עוד מלחמות. לחשתי והתפללתי וקצת האמנתי שלא יהיו עוד מלחמות כמו פעם. גם אני הופתעתי מחמאס ומחיזבאללה. גם אני נחרדתי לראות עד כמה הרצון שלהם להתעלל ולטבוח בנו עמוק, בלי קשר לטריטוריה.
המלחמות לא ייגמרו. אם נחשוב שהן כן, שוב נופתע ושוב המחיר יהיה כואב וכבד. האם נדע להחזיק בראש את התודעה הנוראית והקשה שעוד זמן רב נצטרך לחיות פה על חרבנו?
לתודעה הזאת יש השלכות על בניין הצבא, על תקציבים ועל חינוך, אבל היא מתחילה בלבבות שלנו. נצטרך למשל להאמין למנהיגים שלנו אם הם ייצאו פתאום במתקפת מנע. כמה מאיתנו היו עושים זאת לו היו פותחים פה במלחמה לפני חמש שנים ועושים עבודה יסודית בלבנון או בעזה?
אני כותבת את המילים הללו באנחה כבדה. בחודש האחרון איבדנו הרבה אנשים יקרים, נוספו כל כך הרבה יתומים. ככה נראית מלחמה, נוראית ואכזרית. אבל אסור לתת לקונספציה המפתה להשתלט עלינו שוב.
נהרסים ונבנים
אנחנו נמצאים בתקופה שבה ההיסטוריה נכתבת ומתועדת במקביל להתרחשויות. הרבה מאוד ספרים, סרטים ועבודות אמנות שעוסקים במה שהתרחש בשמחת תורה תשפ"ד, כבר ראו אור. בני משפחה שקרוביהם נהרגו אך לפני שלושה חודשים, כבר מנציחים אותם בדרכים שונות. עלינו לדעת שלדרך שבה אנחנו מספרים את מה שעובר עלינו היום, יהיו השלכות עומק על האופן שבו נתפוס את הדברים מחר, אנחנו והדורות הבאים.
איש התקשורת צחי דבוש כתב לאחרונה שמתוך 12 אלף פצועי צה"ל, 1,500 נפצעו פעמיים – נפצעו וחזרו ללחימה. אנחנו לא יודעים כמה נפצעו פעם אחת, חזרו ולא נפצעו שוב; די במספר המדהים של הפצועים פעמיים כדי לשמוט לנו את הלסת. נכון, החטופים עוד לא פה ולא סיימנו, אבל חיילינו המסורים והנחושים עושים עבודה סיזיפית וחשובה וקוצרים הישגים אדירים בעזה ובלבנון.
אסור לתת לצער ולכאב להסתיר מאיתנו את ההישגים שנרכשו בדם וביזע, את העובדה שנמנע אסון כבד מאוד בצפון
כבר הותשנו מהדיווחים היבשים של דובר צה"ל, ואולי אנחנו גם לא מאמינים לו כל כך, אבל מילואימניקים שמגיעים מהשטח מספרים בזה אחר זה על תפיסות אמל"ח בסדרי גודל אדירים, על מנוסה בלתי נתפסת של חיזבאללה לאחור, ועל הרס תשתיות יסודי. אני כבר לא מדברת על המבצעים המיוחדים, הכמעט־דמיוניים, שבוצעו פה. זוכרים כמה פחדנו מהחיזבאללה ומכוחו העצום, מהצבא הסדיר שגדל לנו ליד מטולה ואביבים?
אסור לתת לצער ולדמעות להסתיר מאיתנו את ההישגים האלה, את העובדה שנמנע אסון כבד בצפון. אסון של כיבוש הגליל ומותם של אלפים. כל זה הושג ביזע, בדם, בתחכום וגם בסייעתא דשמיא.
כל זה קשור גם ליום־יום שלנו. בתחילת המלחמה דיברנו רבות על הזכות להיות שותפים במלחמה. מאז, אנשים חווּ מאות ימי מילואים, תסכול רב מצה"ל ומהממשלה, והמון קשיי יום־יום. אי אפשר שלא לעסוק בזה, אבל במקביל אנחנו חייבים להוסיף ולספר על העוז של מי שממשיך להילחם ועל הכוחות האדירים של המשפחות. אלה לא מילים ריקות שנועדו לחזק, אלא חלק אמיתי ובלתי ניתן להפרדה של המציאות. הקשיים הורסים בנו חלקים, אבל גם בונים בנו נדבכים חדשים, יציבים, שמגביהים אותנו. אנחנו צריכים לזכור ולדבר את זה, כדי שנוכל להביט נכוחה על מה שקורה פה, כדי שלא נאמין לאויבים שרגע לפני הכניעה יכריזו שהם ניצחו, כדי שיהיו לנו אומץ וכוחות לשאת את הבאות. 
לתגובות: Ofralax@gmail.com
