עם הסתמן ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות בארה"ב, החלו לצוף אזהרות מסע מצד הסניף הישראלי של שוחרי קמלה האריס. אישיותו ההפכפכה והבולדוזרית של הנשיא ה־45 בואכה ה־47 של הדמוקרטיה הגדולה בעולם, עשויה הרי גם לעבוד נגדנו; ומי כמו מחנה הימין בארץ למד על בשרו והתיישבותו כמה כואבת יכולה להיות תנועתו של בולדוזר שיודע להכשיר דרך לבנייה, אבל גם להחריב את הבנוי. אז מה אתם שמחים כל כך, אומרים לנו. חכו־חכו. השמחה לאיד על מפלתה של האריס מעוורת את עיניכם, מאשימים אותנו.
ובכן, נדמה שעצב לאיד הוא בעל אפקט מטשטש ראייה בזכות עצמו, שכן אם טראמפ יבחר להזיק לספינה הישראלית השטה בגלים הסוערים של המזרח התיכון, מטיפי ה"חכו־חכו" יטבעו יחד עם כולנו. במקום זאת כדאי להקדיש את מיטב האנרגיה לדאוג שזה לא יקרה, ביחד. אולם מעבר לכך יש גם לא מעט צביעות בעצם טענת השמחה לאיד. ככלות הכול, התמיכה באישיות לעומתית במוצהר לממשלת ישראל הנוכחית, כל כולה שמחה לאידו של הימין. מפלתה של האריס היא בשורה טובה עבור המפעל הציוני כולו, בעיקר נוכח החלוקה בין תומכי ישראל לשונאיה בתוך המחנה של כל אחד מהמתמודדים על הנשיאות. נראה כי אמריקה הגדולה, הנוהרת יותר ויותר לטרלולי הפרוגרס, בכל זאת יודעת עדיין להבחין בין טוב לרע, בין אויב לידיד, בין ציר רשע תאב הרס ורצח ואונס ובין הציר הבוחר בחיים.
כעת מוטל על ישראל לא להחמיץ את גודל השעה, לדייק את האינטרסים שלה ולפעול מתוך עוצמה ישראלית ומערבית, כך שהחטופים ישובו והאיומים נגדנו יושבתו. הרדיקלים מבין תומכי האריס כאן עמלים כבר על השלב הבא במאבקם להקמת מדינה פלסטינית, וכעת הם מדברים על הנדוס תודעתו של טראמפ – נרקיסיסט מוכח, לדבריהם – כך שירצה להיות חתום על מהלך היסטורי שכזה. מה אתם יודעים, הם אפילו מתכוונים לפנק אותו בפרס נובל לשלום. נוכח המציאות שנחשפה במלוא רשעותה בשמחת תורה אשתקד, ראוי שהסוגיה הבלתי אפשרי הזאת תרד משולחן העבודה של הנשיא החוזר. טראמפ צריך למצוא פה ממשלה שלא מוכנה להמשיך לאמץ חלומות שלום מסוכנים שלא עומדים במבחן המציאות, ומוצאת אלטרנטיבה מצילת חיים. איך אמרה פה פעם אישיות פוליטית? let’s talk דוגרי: מדינה פלסטינית מסוכנת לעתידה של מדינת ישראל.
מחשבות של לוחמים
קשה לקחת ברצינות את הזעזוע של מחנה האופוזיציה מפיטורי שר הביטחון "באמצע מלחמה", כשאותו מחנה ממש קורא לבחירות "או לכל הפחות להחלפת ראש הממשלה" באמצע אותה מלחמה ממש. רק לפני קצת יותר משנה, מחנה רק־לא־ביבי הניף שלטים מחוררים הנושאים את דמותו של השר יואב גלנט ומאשימים אותו, בשם האחים לנשק, בהחרבת צבא העם. השבוע הוא מסומן לפתע כ"אדם האחרון שניתן היה לסמוך עליו בממשלה המטורפת הזו", כדברי יאיר לפיד.
הטענות למהלך דיקטטורי מצד נתניהו, שמרשה לעצמו לפטר אנשים שכפופים לו "רק כדי לשמר את שלמות הממשלה", נובעות מקו פרשני עקבי ומתיש לכל פעולה שעושה ראש הממשלה – קו שעומד בסתירה מסוימת לכך שחוק המעונות ירד מסדר היום באותה יממת פיטורין ממש. כשמדברים על מהלכים שנויים במחלוקת בעת מלחמה, אולי כדאי לוותר על ההתייפייפות הכה־מזועזעת נוכח פיטורי שר הביטחון, ולהאזין ברוב קשב למה שאמרו ראשי מפלגות האופוזיציה במסיבת העיתונאים שקיימו. בזה אחר זה דאגו יאיר לפיד, בני גנץ ויאיר גולן לרפות את ידי הלוחמים, בשם המאבק הפוליטי שלהם מול נתניהו. "תדע כל אם עברייה: אין לצבא על מי לסמוך", קרא לפיד בחוסר אחריות מופגן, ועל הדרך רמז ליועמ"שית להוציא את נתניהו לנבצרות. "מה יחשבו הלוחמים שראו ששר הביטחון פוטר אחרי שהוציא צווי גיוס?", העלה גנץ טענה משונה, רגע לפני שקרא לכולם להמשיך ולשרת בכל זאת. אביגדור ליברמן, שהשתתף גם הוא במסיבת העיתונאים, הסתפק בביקורת על אודות חוק הגיוס, מוצדקת ברובה, וגולן קרא כמובן לשתק את המדינה. שוב. כל אלה ננאמו תחת ההכרזה שאסור לתת לנתניהו – כן, לנתניהו – לחזור לשישה באוקטובר.
פעם נוספת מצליחה האופוזיציה הלוחמת להנדס את המושגים דמוקרטיה ודיקטטורה ולדחוס אותם בכוח לתוך משבצות שתואמות את הקמפיין הדמוני האינסופי נגד ראש הממשלה, בלי שום יכולת להכיל מורכבות סביב האיש ומהלכיו. כל צעד של נתניהו – חוק הגיוס, פיטורי שר ואפילו הימשכות המלחמה עצמה – כולם זוכים לפרשנות אחת ויחידה: שאיפה לשימור הממשלה. אלא שבעוד ההתנגדות לחוקי הגיוס והמעונות יכולה ליהנות מתמיכת מעגל ציוני נרחב, הביקורת על הימשכות המלחמה ועל פיטורי שר לעומתי לעמדות ראש הממשלה אינה נחלת הכלל. זה לא מפריע לראשי האופוזיציה לערבב את היוצרות, ולתקוף בשצף דווקא את היעד הפחות נכון.
לשאלת הרמטכ"ל לשעבר גנץ, הנה מה שחושבים הלוחמים ובני משפחותיהם בעת הזאת: אנחנו מאמינים שצווי הגיוס שהוציא השר גלנט היו הכרחיים נוכח ריבוי החזיתות של מבקשי רעתנו. מיטב בחורינו יוצאים לקרב, לא כדי לשמר את ממשלת נתניהו וגם לא מתוך אמון מוחלט בשר גלנט – אלא כדי שמדינת ישראל תשרוד, תנצח ותשתקם היטב. הם יוצאים משום שיש מלחמה עם אויבים אמיתיים שצריך להכריע. בינם לבין עצמם הלוחמים אולי אפילו תוהים אם פיטוריו של גלנט – שלא ראה עין בעין עם נתניהו את מהלכי המלחמה הרצויים – נעשו בתיאום מסוים עם נשיא טרי מעבר לים. ככלות הכול, הדבר קרה אומנם סמוך לשיח על חוקי הגיוס והמעונות (שכאמור, ממילא ירדו מסדר היום), אבל גם בשעה שהסתמן כי נשיא רפובליקני סולד איראן ותומך ישראל עומד לשוב לבית הלבן.
הטיעון האמיתי יותר נגד פיטורי גלנט קשור להיבט המורלי של העיתוי, שעה שהעם מותש ממחלוקות וממחנאות. אבל בואו לא נתבלבל, גם אם יש אמת בטענה זו, המחלוקות וההיסטריה לא נמצאות בצעד של נתניהו, אלא בתגובה הצפויה להכאיב של המחנה הקוטבי לו. עם כל הכבוד לסיסמאות שמאשימות "העיקר הממשלה, ושתישרף המדינה", ראש הממשלה פיטר את שר הביטחון שלו; את המדורות באיילון הבעירו המוחים.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
