עם כל הכבוד לעובדה שפיטרו פה שר ביטחון, עם כל הכבוד לעובדה שהדונאלד חזר ובגדול, האקטואליה תחכה. וושינגטון והקריה יסלחו לי, כי האירוע החשוב ביותר השבוע קרה פחות בפנסילבניה ויותר בדרום רמת־גן. נתחיל בסוף: אני לא בנוי לזה. אחרי המשחק הראשון של פלג בליגת הילדים של מחוז מרכז־צפון־דרום־מזרח־מערב ועוד כיוונים, אני יכול להגיד חד־משמעית שאני לא בנוי למתח, לעצבים ולהורים מעורבים מדי.
זה היה בסך הכול המשחק הראשון בליגה, והמשחק הראשון של פלג זמרי, מספר שחקן 45839 (המצאתי), וזה פשוט לא בשבילי. לא מספיק שאני מקבל חום בכל משחק של מכבי חיפה, עכשיו אני צריך גם לקבל קדחת במשחקים של הילד?
הכול התחיל לפני שלושה חודשים בערך. פלג הוזמן לשני ימי מבחנים בקבוצת הכוח רמת־גן, שכללו מבחני מסירה, בעיטה, כדרור ויכולת להתאפק עם פיפי לאיזה שעתיים. אחרי הפגנת יכולות לא רעה התקבלה הודעה "התקבלת לליגה". ההתרגשות הייתה גדולה ואיתה באה האינטנסיביות: שלושה אימונים בשבוע, אימונים מפרכים. וגם אינספור שעות שלי ביציע במגרש האימונים, כשאני צועק לו "טוב פלג", "תשמור פלג", "תמסור פלג", "אל תנגח חזק מדי אמא שלך תהרוג אותי פלג".
בהתחלה זה נראה רע. הילדים היו שחקנים ישראלים קלאסיים. הם בעטו זה בזה, איבדו כדורים, הפסיקו לרוץ אחרי כמה דקות וחלמו על מעבר לאירופה. אבל בחלוף הזמן נראה שהקבוצה מתגבשת. כמו בסרט אמריקני הקבוצה הלכה והשתפרה, הילדים הבינו מה רוצים מהם ומה הם צריכים לעשות, ופלג השתלב מצוין. האמת? מרגש לראות את הילד שלך הולך ומשתפר והופך לחלק מקבוצה. זה כאילו "רק כדורגל" אבל אין דבר כזה "רק" כשזה ממש חשוב לילד שלך.
לפני שבוע התקבלה הודעה בקבוצה המשותפת של הורי השחקנים: "בשבוע הבא משחק דרבי נגד הפועל רמת־גן". פלג התרגש ואמר שהם טובים, הפועל, אבל הוא מאמין שיהיה בסדר. יומיים לפני המשחק הגיעו מדים יפים בצבע תכלת עם לוגו ענק של "מעדני הגורמה", שנתנו בנדיבותם חסות לקבוצת ילדים. ניסיתי לחשוב אם העובדה שמדובר בקצבייה רומזת שאין כישרון בקבוצה ולכן אנחנו חייבים לשחק פיזי ולקצוץ להפועל את הרגליים, אבל לא רציתי לקפוץ למסקנות.
בבוקר המשחק פלג התעורר מוקדם ומיד אמרתי לו שירד למטה לעשות חימום עם הכלב. הוא אמר שאין לו כוח לחימום עכשיו, הוא רק התעורר. עניתי שזאת רק בדיחה, הוא יכול מבחינתי גם לרדת לעשות קירור עם הכלב. בארבע אחר הצהריים אספתי אותו מבית הספר, לקראת המשחק בחמש. כשחיכינו ליד המגרש ניסיתי לתת לו כמה טיפים מהקריירה שלי בהפועל עפולה, אבל אז נזכרתי שהקריירה שלי הסתכמה באימון אחד באצטדיון העירוני בכיתה ד', ושאחרי עשר דקות ילד ענק ששמו מוטי צרח עליי שאני אמסור לו אז החלטתי כמו כל ילד הגיוני לתלות את הנעליים ולפרוש.
לשמחתי פלג לא כמוני, הוא ילד חזק שלא מתרגש בקלות מצעקות ואם צועקים עליו הוא צועק בחזרה. אולי אם היה לי אופי כמו שלו הייתי עכשיו משחק במנצ'סטר יונייטד, למרות שמבחינת הכישרון, גם אם הייתי אמיץ מספיק לצעוק חזרה הייתי מתאים יותר להפועל כפר שלם.
חמודים וג'אברים
בהגיע שעת המשחק, כל ההורים עמדו מעבר לגדר והביטו פנימה בציפייה כאילו אנחנו באיזה ספארי של כישרונות. הילדים יצאו לבושים מחדר ההלבשה וצעדו בטורים אל המגרש. השופטת העמידה אותם בשורות משני צידיה, וייתכן ששם כבר חשתי שיש בעיה קלה. את הקבוצה החמודה של פלג עם הילדים הרכים הכרתי, אבל לצידם התייצבה קבוצה של ג'בארים עם שרירי תאומים של יוסיין בולט ומבט של מייק טייסון. הם היו גבוהים מהילדים הרכים שלצידם בראש, ועבים בעשרים סנטים מכל צד.
הקבוצות התפזרו לחימום ואני הרגשתי קצת כמו בסרט עם המתאגרף הרוסי שמאמנים אותו עם כל הטכנולוגיות והוא הורג את אפולו קריד. לשם ההבהרה: פלג הסתמן כאפולו קריד באירוע. הם התחילו לבעוט לשער בעוצמות מטורפות, כדורים שרקו מסביב, ואנחנו ההורים התחלנו להביט זה בזה בעיניים תוהות. בשלב מסוים שקלתי לזייף אירוע רפואי אבל ד"ר זמרי אמרה שעדיף להפסיד משחק מאבא פאדיחה.
המשחק התחיל, המראות היו לא קלים, והפועל – שמתברר שכבר שנתיים כותשת את הליגה – עשתה להכוח רמת־גן מה ש"מעדני גורמה" עושים לבקר. שער ועוד שער ועוד שער, וחגיגות מוגזמות של ילדים מנצחים. הסתכלתי על פלג ואני נשבע לכם שהייתי קרוב לדמוע. לשמחתי גם הפעם גיליתי שהוא לא כמו אבא שלו, שברח אחרי צעקה אחת ממוטי. הוא המשיך לעודד את חבריו לקבוצה, ולאט־לאט הם נכנסו למשחק. אומנם השערים המשיכו לנחות עליהם בערימות, אבל בין לבין קלטתי אותו מעודד חבר, דופק חיוך אחרי החטאה, ולוקח כדור מהשער שלו אחרי שחטף עוד שער. התרגשתי מהילד. עד לפני רגע היה עולל, עכשיו מנהיג.
והסבלנות השתלמה. שלוש דקות לפני סוף המשחק הקבוצה שלו יצאה להתקפה, פלג מסר הצידה ורץ להתמקם במרכז הרחבה, ואחרי קומדיה של טעויות שכללה נגיחה של שחקן יריב אל ברך של שחקן חביב הגיע הכדור אליו. בצ'יפ גאוני הוא נתן הגבהה קטנה מעל שוער הקבוצה המפלצתית שמולו, והבקיע. צרחתי שם כמו מטורף. ד"ר זמרי הצטרפה וצעקה "יופי של הבקעה". היסיתי אותה ואמרתי לה שגם אמא פאדיחה זה לא משהו. היא דפקה לי מבט של "אל תעצור דוקטור בדישה".
כשחיכיתי לפלג שיצא מחדר ההלבשה אחרי התבוסה, חשבתי איך מנחמים ילד אחרי אירוע כזה. בכל זאת, חיכה וציפה, ובסוף חטף. נכון, היו נסיבות מקלות, וזה המשחק הראשון שלהם כקבוצה, אבל הילד תחרותי ולא רציתי שיישבר לי. לתדהמתי הוא יצא מחדר ההלבשה עם חיוך ענק על הפנים, חיבק אותי ואמר "אבא, אל תתבאס, יהיה בסדר". חיבקתי אותו וכל מה שרציתי זה להיות כמוהו אז, במגרש העירוני בעפולה, ולצעוק בחזרה על מוטי. יאללה הכוח!
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
