שלוש פעמים התמודד ויליאם ג'נינגס ברייאן על נשיאות ארצות הברית, ובשלושתן הפסיד. אחרי ההפסד השלישי שלו ב־1908 סיפר ברייאן לתומכיו סיפור: "שיכור אחד נכנס לפאב. זרקו אותו החוצה. שוב נכנס – ושוב נזרק. התעקש להיכנס שוב – ושוב נזרק החוצה. אחרי הפעם השלישית הוא קם, ניער את הבגדים ואמר: קלטתי את האנשים האלה; נראה לי שהם לא רוצים אותי שם".
נזכרתי בסיפור הזה אחרי שבשבוע שעבר שוב נחלה הציונות הדתית תבוסה בבחירות לרבנות הראשית, בפעם השלישית ברציפות. בגלל הקדנציות האינסופיות של הרבנים הראשיים מדובר כבר ברצף תבוסות של שלושים שנה. עברו ארבעים שנה מאז הפעם האחרונה שבה נבחר רב ראשי שהיה מזוהה עם הציונות הדתית. מתי כבר נבין שהאנשים הללו לא רוצים אותנו שם?
הפרדוקס הוא שרוב כוחה של הרבנות הראשית בא לה מהציונות הדתית. החרדים הרי לא אוכלים את ההכשרים של הרבנות, לא סומכים על הגיורים שקשורים בה, פוסלים את היתר המכירה שהיא מובילה. כשמועצת הרבנות הראשית מתקנת סדרי תפילה מיוחדים בעת מלחמה, אני לא בטוח שבבתי הכנסת של כל חברי המועצה מקפידים לאמץ אותם. רק בבתי הכנסת הסרוגים מקפידים לברר אילו פרקי תהילים בדיוק הורתה לומר הרבנות הראשית לישראל, כאילו המילים "הראשית לישראל" עוטפות את ההוראה הזו באיזו הילה מגה־ציונית. הרבנות הראשית הפכה לכרכרה שהעגלונים בה הם תמיד חרדים, ולסרוגים נשמר בה תפקיד הסוס. מספיק אנו סוחבים את החרדים בתחומים אחרים; את העגלה הזו אני לא מתכוון להמשיך לסחוב.
צריך להכיר במציאות: יודעי דבר טוענים שהרבנות הראשית הפכה למאגר ג'ובים של ש"ס ודגל התורה. את הרבנים הראשיים של שלושים השנים האחרונות אפשר למקם על הציר שבין עבריין מורשע אחד לכמה צדיקים גמורים; אך גם הצדיקים שבהם היו תלויים בפוליטיקאים החרדים ולא הצליחו לתקן הרבה בצינורות החלודים של הרבנות. אני שומע דעות שונות על הפוטנציאל של הרבנות הראשית, אך לא שמעתי אף אחד שחולק על האבחנה המחמירה בנוגע למצב העכשווי שלה. לא צבע הכיפה הוא שחשוב כאן. הייתי רוצה רבנים ראשיים ששולחים את בניהם ללחום בצבא, אך הייתי רוצה עוד יותר רבנים שמסוגלים ורוצים לתקן את הרבנות. בלי תיקון דחוף לא תהיה לה תקומה. נראה שהגיע הזמן להתנתק מהרבנות הראשית. אנחנו לא מעניינים אותה, וגם היא לא צריכה לעניין אותנו. יש לנו סנטימנטים לרבנות הראשית בגלל ההיסטוריה של הרב קוק. אך אם הביוגרפיה של הרב קוק היא מורת דרכנו הבלעדית, אולי נסגוד גם לרבנות של יפו?
אנחנו צריכים לנסות לשחרר כמה שיותר תחומים מן המונופול של הרבנות הראשית. למען האמת, גם בנסיבות המיטביות היה צריך לפעול למען תחרות בתחום הכשרות, עצמאות לרבנים מקומיים בתחום הגיור והפרדת בתי הדין הרבניים מן הרבנות הראשית. כל התיקונים החשובים הללו חיוניים בכל מקרה, ונחוצים עכשיו עוד יותר.
בנסיבות אחרות, היה אפשר ללוות את הצמצום הזה בסמכויות הרבנות בצעדים מקבילים להעצמת סמכותה בתחומים אחרים. בעולם מתוקן, הייתי רוצה להגדיר את הרב הראשי היחיד – מזמן כבר לא צריך שניים – כיועץ הרשמי לענייני יהדות של ממשלת ישראל. הייתי רוצה לקבוע בחוק חובת היוועצות של הממשלה ברב הראשי בכל עניין הנוגע לדת, למסורת ולזהות היהודית. רב ראשי שפטור מהטיפול במקוואות ובשחיטה יוכל להפנות את זמנו ומרצו להנהגה רוחנית, להדרכה אישית לבכירים וללימוד תורה ברבים להמוני ישראל. כל עוד הרבנות היא סניף של המפלגות החרדיות חוששני שזה לא יקרה. הראשון לציון הקודם הודיע שאם ירצו לגייס לצבא חרדים, יעזבו כולם את הארץ לסוכטשוב. קשה להאמין שמאמירות כאלו תוכל לצמוח הנהגה רוחנית הרלוונטית לישראל.
רבנים סרוגים מסוימים התבזו במרוץ לרבנות הראשית שלוש פעמים: גם התעלמו מדברתם המפורשת, גם חיזרו אחרי החרדים, ובסוף גם הפסידו. לא בטוח שכל העניין שווה את זה. אפרים קישון כתב פעם פרודיה על "המיות"ר" – מועצת יהודים ותורכים ראשית; ארגון ארכאי שפעם היה הדופק הפועם של העם היהודי, וממשיך לפעול רק מכוח האינרציה. הוא הותיר לקוראים לתהות האם הוא מתכוון לסוכנות היהודית, להסתדרות הציונית או אולי לקק"ל. הרבנות הראשית אינה רחוקה מאוד מהמצב הזה. מעטים מקברניטיה סומכים בעצמם על ההכשרים שלה, ורק אנחנו הסרוגים מחזיקים אותה בחיים, בהנשמה מלאכותית עיקשת. ייתכן שהגיע הזמן לסגור את ברז החמצן.
