ב־9 באוקטובר 1952 עגנה בנמל חיפה אוניית הנוסעים "ארצה" של חברת צים, ועל סיפונה ישראלים שחזרו מאירופה וכן מאתיים עולים חדשים. העולה מספר 7 ברשימת העולים שהכינו פקידי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית נרשם בשם "מרדכי בן־שושן, עולה ממרוקו שהופנה לש"ע [מחנה העולים 'שער העלייה')". מי שלימים ייוודע כ"מר שושני" הזדהה באונייה כ"בן־שושן". בשם זה הוא כונה לאורך התקופה שבה שהה בישראל, כשנתיים, וכך גם נתייחס אליו במאמר זה, העוסק בתקופה זו.
את חמשת ימי ההפלגה, מנמל מרסיי שבדרום צרפת, תיאר ברשימה נאה העיתונאי והסופר דוד גלעדי, שהיה בין הנוסעים הישראלים והתרשם כמו רבים מבן־שושן, "האישיות הפופולרית ביותר על האונייה" (מעריב 16.10.1952). אך כגודל אישיותו, כך מוזרות התנהגותו. בן־שושן, כתב גלעדי, עלה מדי לילה "לסיפון העליון, שעל אחד מספסליו היה מבלה את לילותיו מכורבל במעילו מצינת הלילה". במשך היום ישב בסוכה, שהוקמה לכבוד חג הסוכות שחל באותם ימים, ותמיד נמצאו שומעים שביקשו לשמוע את תורתו. גלעדי מתאר "איש המוזנח בחיצוניותו, לבוש קרעים, וממבט ראשון לא היית נותן בעדו פרוטה… ולמה חיצוניותו העלובה, המביישת את פנימיותו העשירה".
תיאורו היפה של גלעדי מותיר כמה שאלות: מדוע לא דאגו הנוסעים שבן־שושן, שהם הקשיבו בדבקות לשיעורים שנתן בסוכת האונייה, יקבל תא משלו ולא יישן על הסיפון כשהוא מכורבל במעילו? ואם זה היה רצונו של בן־שושן, מה הסיבה לכך? האם עשה זאת כדי לרכוש כרטיס זול, שאפשר הפלגה ללא תא באונייה? ואם כך, מי שילם עבור הכרטיס?
ככל שניתן להבין ממסמכי אותה תקופה, בן־שושן הוזמן לארץ על ידי המחלקה לתרבות תורנית במשרד החינוך, שהוקמה בתקופת כהונתו של זלמן שזר, לימים הנשיא השלישי, כשר החינוך. בראש המחלקה עמד הרב אברהם חן, שלפני הקמת המדינה ניהל את המרכז לתרבות תורנית של הוועד הלאומי. הרב חן, דמות ייחודית מאוד, היה אף הוא איש חב"ד בדומה לשזר, וככל הנראה פגש והכיר את שושני בשנות השלושים, כאשר שניהם חיו בפריז, והוא עשה עליו רושם רב. בתפקידו הבכיר במשרד החינוך התאפשר לו להזמין את בן־שושן, מבלי שהתחייב לתעסוקה עבורו. הקשר בין המחלקה לתרבות תורנית ובין בן־שושן מתברר גם ממודעות שפורסמו בעיתונות ובישרו על הרצאות של בן־שושן במקומות שונים בארץ.
העדות של אלי ויזל
ערב אחד, במהלך התפילה, הראו לי איש מוזר, לבוש כנווד, כובע קטן מוטל על ראשו הענקי, עמד לו בפינה, שקוע במחשבות. מישהו אמר לי ששמו שושני ושהוא גאון. "משוגע", מחה אחר, ומשקיף שלישי הציע פשרה: "גאון משוגע". אני כשלעצמי נזהרתי מגאונים ונמשכתי למשוגעים.
כך מתאר הסופר אלי ויזל את המפגש הראשון שלו עם מר שושני, בקטע ארוך, לא יחיד, של שישה עמודים בכרך הראשון של האוטוביוגרפיה שלו. בשנת 2000, כאשר ערכתי את המהדורה העברית של האוטוביוגרפיה, "כל הנחלים הולכים אל הים", מצאתי את שושני ככוכב עליון בחייו של ויזל. בעקבות אותו קטע, וקטעים רבים נוספים שכתב ויזל, פניתי לאבי ז"ל, ששהה בצרפת כמה פעמים בשנות החמישים, ושאלתי אותו: האם אי־פעם נפגש והכיר את האיש? תשובתו הייתה: "כן, במקרה גם אתה פגשת אותו אצלנו בבית". כך נודע לי שבמהלך שליחויותיו החינוכיות מטעם הסוכנות היהודית לשם הכשרת מורים ומדריכים לנוער היהודי שורד השואה, נפגש אבי, הרב פרופ' דב רפל ז"ל, עם שושני בצרפת כמה פעמים בראשית שנות החמישים.
התברר שבראשית שהותו של שושני בארץ הוא הגיע לפגישה, שלא נקבעה מראש, עם אבי. כמו חבריי הילדים בקבוצת יבנה, הגעתי לבית הוריי בשעה ארבע אחר הצהריים, וכך הפכתי עֵד לאותה פגישה ראשונה, שאחריה הייתה לפחות עוד אחת, ואולי שתיים. מדוע הגיע לביתנו האיש שמראהו היה מאוד מוזר ומפחיד בעיני, וכך הוא זכור לי עד היום? תשובה מלאה לא קיבלתי, אך באותה שיחה עם אבי בשנת 2000 יכולתי להבין כי ברקע הביקור עמדו שני פרויקטים גדולים – הקמת ישיבת הקיבוץ הדתי, צמוד לקיבוץ, בבניין שנקרא כבר אז "כרם ביבנה", וייסוד סמינר למורות וגננות, היום מכללת גבעת־וושינגטון, שגם היא צמודה לקיבוץ.
בראש שני הפרויקטים, שהעסיקו מאד את תנועת הקיבוץ הדתי, הן מבחינה כלכלית ובעיקר מבחינת גיוס תלמידים, עמד אבי ז"ל, שהיה טרוד בכך יומם וליל. ככל שאני יודע היום, מדברים ששמעתי ממנו ועל יסוד מסמכים בני התקופה, בן־שושן ביקש לבחון אפשרות שיוכל להעביר שיעורים במסגרות אלה, כפי שעשה בצרפת, ומאוחר יותר באורוגוואי. מסתבר כי ההפניה לקיבוץ הדתי ניתנה על ידי הרב חן, שמתוקף תפקידו ידע היטב על הקמת הישיבה והסמינר.
כאשר שאלתי את אבי מדוע לא קיבל אותו, והרי נכתבו על בן־שושן (שושני) דברים מפליגים בטיבם, תשובתו הכנה והפשוטה לימדה על מעמדו השנוי במחלוקת של בן־שושן: "המורה הבכיר בישיבה היה הרב אלימלך בר־שאול, רבה של רחובות ומגדולי הרבנים בארץ באותה תקופה, שלא היה נשאר ללמד בישיבה לצד שושני. בגבעת־וושינגטון המורים ליהדות היו נחמה ליבוביץ ומאיר וייס, לימים פרופסורים נודעים לתנ"ך וחתני פרס ישראל. זו הסיבה הראשונה והאחרונה, ולא הייתה לי כל התלבטות בנושא". לכאורה הנושא נחתם, אלא שהוספתי שאלה: מדוע עבר בן־שושן לקיבוצים אחרים – סעד, בארות־יצחק, שדה־אליהו ועין־הנצי"ב, ולא נשאר, לפחות לפרק זמן, ביבנה? גם כאן התשובה הייתה חדה: "בקבוצת יבנה היו ארבעה חברים שהייתה להם סמיכה לרבנות, והיה גם צוריאל (אדמנית). מי מכל אלה היה מסכים להישארותו של איש שתמיד רצה להציג את גודל והיקף ידיעותיו , בקיבוץ שיש בו קבוצה לא קטנה של תלמידי חכמים?"…
רדוף פחדים
מה טיבם ומה פשרם של השמות שבחר האיש לעצמו, בהם שושני או בן־שושן? מדוע אנשים שלא הכירו אותו נשבעים בנקיטת חפץ ששמו האמיתי היה הלל פרלמן, מתלמידיו של הראי"ה קוק בישיבה ביפו בעשור השני של המאה העשרים? מדוע אמר לאלי ויזל ששמו מרדכי רוזנבאום? ממי הסתתר כל הימים, עד שהקפיד לשבת בשולי בית הכנסת על מנת שלא יקראו לו לעלות לתורה וייאלץ לומר את שמו המלא? מדוע דאג שמכיריו לא יידעו היכן הוא ישן? מה הייתה הסיבה שתמיד הקפיד לאכול לבד, ואת מזונותיו ציפה שיביאו לו "אנשים טובים"? אלו רק חלק מהמוזרויות שאפיינו את בן־שושן בתקופת שהותו בארץ.
"היהודי הנודד", כך מכנה אלי ויזל את בן־שושן בכותרת מאמרו הראשון עליו, שנכתב עוד בימים שבהם חי "שושני" במונטווידאו, בירת אורוגוואי. זהו מאמר רחב היקף, 22 עמודים בספר "אגדות זמננו" שראה אור באנגלית בשנת 1968. במרכזו תיאורי אירועים שחווה ויזל עם מורו, ודברים ששמע ממנו. מתוך מעקב דקדקני אחר שהותו של בן־שושן בקיבוצי הקיבוץ הדתי, בדרום הארץ ובעמק בית שאן, מתברר כי להגדרה זו היה על מה לסמוך. פרופ' יאיר מינצקר מאוניברסיטת פרינסטון, שהקדיש פרק לשושני במסגרת מחקרו המקיף על תופעת "היהודי הנודד", מצא כי במהלך השנתיים של שהותו בארץ הוא מסר הרבה מאוד הרצאות ושיעורים מחוץ לקיבוצים שבהם התגורר, מבלי שלחברים יהיה מושג על כך.
זמן קצר לאחר ביקוריו בקבוצת יבנה החל בן־שושן את נדודיו במדינת ישראל הצעירה והנבנית. תחילה הגיע לקיבוץ הצעיר סעד שבנגב המערבי, שמחלונות דירות חבריו נראתה בבירור העיר עזה. בעלון סעד מיום 21 בנובמבר 1952, דהיינו כשישה שבועות לאחר בואו ארצה, פורסמה הידיעה:
לשבת פרשת חיי שרה בא אלינו הד"ר בן־שושן שנשלח אלינו מטעם המרכז לתרבות (המחלקה לתרבות תורנית; י"ר). כפלא היה בעינינו שמרצה מקבל על עצמו להרצות וללמד בשבת אחת שבע פעמים, וכל פעם בעניין אחר. אך כל מי שזכה והשתתף בהרצאותיו־שיעוריו שוב לא התפלא. מעולם לא נתקלנו באיש אשר כזה, המקיף את שטחי התרבות וחובק זרועות עולם במחשבתו הבהירה, בשיטות לימודיו וכושר הסברה שכזה. השבת שמשה אפוא פתיחה בלבד, ובשלושת הימים שלאחריה התקיימו מדי יום ביומו חוגים לקהלת, משלי, חבקוק, שמונה פרקים לרמב"ם ופילוסופיה כללית. חברים אצו־רצו מן העבודה לשמוע תורה מפיו, ואפילו חברים שאינם ערים בדרך כלל לפעולות תרבות באו ונהנו… לימדנו רבינו בן שושן כיצד יכול הלימוד והמחקר השכלי והמדויק ביותר להפוך לחוויה עמוקה. תודתנו לו ותודתנו למרכז לתרבות אשר שלחו.
התיאור הזה מאשר באופן מוחלט כי המרכז לתרבות, קרי המחלקה לתרבות תורנית, היא שהעסיקה את בן־שושן, וככל הנראה גם הזמינה אותו לארץ. שבועיים בלבד לאחר השבת הראשונה בקיבוץ סעד, פרסם עלון הקיבוץ בהתפעלות דיווח רחב על פעילותו של בן־שושן בשבועיים שחלפו, וציין בצער: "מפי השמועה שמענו כי בן שושן רוצה לחלק את זמנו בינינו לבין בארות יצחק. חצי חודש אצלנו וחצי חודש אצלם".
ב־23 בינואר 1953 דיווח עלון סעד כי "ד"ר בן שושן נסע לשבועיים לבארות יצחק, ויחזור אלינו בעוד שבועיים־שלושה". חודש לאחר מכן עדכן העלון בנושאי הלימוד של הד"ר בן שושן. בזיכרונותיו הכתובים של חנן גולן, ממייסדי סעד, הוא מתאר בהרחבה את ימיו של בן־שושן בחברתם, ומצביע על בעיית הזהות והשם של האיש:
יום אחד הופיע במשק יהודי בלבוש מוזנח, שהוצג כפרופסור לשעבר למתמטיקה בסורבון ומומחה בכל תחומי היהדות וגם בנושאים אחרים. הוא הסכים ללמד שיעורים כל יום אחרי השעה ארבע (סוף העבודה; י"ר). הידע שלו היה עצום, בכל נושא שדיבר עליו, והציבור נהר לשיעוריו יום יום… חלוקות הדעות על מוצאו של אותו אדם מסתורי ומוזר, אך אין ויכוח על כך שהיה פרופסור למתמטיקה בסורבון בתחילת מלחמת העולם השנייה, ושבשלב מסוים נשלח למחנה השמדה בגרמניה. בסעד הזדהה כפרופסור בן שושן, וכך גם בקיבוצים אחרים ששהה בהם… הוא היה רדוף פחדים. למשל לא הסכים לאכול בחדר האוכל, את ארוחותיו הביאו לו לחדר המגורים, ושם היה בודק את המאכלים לפני שטעם מהם. הוא לא שהה באף קיבוץ יותר מכמה חודשים, ונעלם באופן מפתיע.
אישור להיעלמותו השכיחה והמהירה של בן־שושן שמעתי בשיחה עם צבי רייך, מוותיקי קיבוץ עין־הנצי"ב, שסיפר לי על שהותו של בן־שושן אצלם, ועל העובדה שמדי זמן היה בן־שושן נעלם באופן בלתי צפוי, מבלי להשאיר הודעה או עקבות; וכשם שנסע, כך חזר באופן מפתיע. "אהבתי לשמוע את שיעוריו, אבל אף פעם לא הבנתי את התנהגותו המוזרה", סיפר רייך. להערכתי, באותה ימים עשה בן־שושן "גיחות" גם לקיבוץ עין־צורים.
בארות־יצחק היה באותם ימים קיבוץ חלש מבחינה כלכלית מכדי להעמיס על עצמו אחזקת תושב שכל תרומתו מצטמצמת לעולם הרוח, מבלי שיהא מעורב בעבודה ובפן הכלכלי היומיומי. עלון בארות־יצחק מיום 20 בפברואר 1953 מעיד כי היו מערערים על הימצאותו של בן־שושן, עד שמזכירות הקיבוץ החליטה כי "אינה מתנגדת שוועדת התרבות תממן את שהותו מהתקציב השנתי העומד לרשותה". למעשה, בהחלטה זו אילצו חברי מזכירות הקיבוץ את חבריהם בוועדת התרבות לקבוע לעצמם סדרי עדיפויות, ולהחליט אם תרומתו של בן־שושן רבה כל כך עד שהם מעוניינים לממן את הישארותו בקיבוץ על חשבון תקציב פעילות התרבות.
ההחלטה האחרונה בנושא של מזכירות בארות־יצחק, מיום 23 ביולי 1954, "מאלצת" את בן־שושן לחפש לעצמו פתרון אחר. בהחלטת המזכירות נאמר כי "מאחר שהנ"ל לא עורך אצלנו זה זמן שיעורים או הרצאות, ואין גם לפי הידוע לנו כוונות לכך בעתיד, הוחלט לבקשו לעזוב את קבוצתנו. אין טעם להעמיד לרשותו חדר מיוחד, שירותים ואולי אף תשלומים בתנאים הנוכחיים".
חוויה בלתי נשכחת
אך לא אלמן ישראל. שוב החלה פרשת נדודים כאשר בן־שושן עבר לעמק בית־שאן, לשדה־אליהו. בקיבוץ זה הייתה קבוצה צרפתית גדולה שאחדים מחבריה הכירו או שמעו עליו בצרפת. אבל מי שהתרגל לנדוד, לא היה יכול להסתפק בקיבוץ אחד ובדירה אחת. גם בחודשי שהותו בעמק הלוהט מחום חלק בן־שושן את זמנו בין שני קיבוצים, במקרה זה שכנים, ולצד שדה־אליהו "אימץ" קבוצת תלמידים־חברים מקיבוץ עין־הנצי"ב.
מסתבר כי בכל אחד מהקיבוצים הועמד לרשותו חדר, והיה חבר שטרח להביא לשם את האוכל. במקרה של עין־הנצי"ב היה זה צריף עץ בצד חדר האוכל, שהטמפרטורה בו בקיץ טיפסה ליותר מארבעים מעלות, בלי מאוורר ומובן שלא מזגן. "הוא היה מלמד אותנו בחום הלוהט", זוכר רייך. "היום רוצים להפוך אותו למיתוס, אך הוא לגמרי לא היה כזה. אני לא זוכר דבר ממה שלימד אותנו".
אחד ממאזיניו המובהקים היה אברהם אורן, חבר שדה־אליהו. בפגישתנו לפני כמה שנים סיפר לי אורן בהתלהבות על השיעורים, ובאותה עת על תחושת הדחייה שחש מהאישיות עצמה. לאחר הופעת ספרו של שלמה מלכה על בן־שושן בשנת 1994 (בצרפתית), כתב אברהם אורן טקסט שנתן לי: "הוא היה יושב נוטף זיעה באחד הצריפונים ולימד תורה חוג קטן של חברים… מנהגי חייו היו מאוד מוזרים. הוא הקפיד מאוד עם אוכל והקפיד מאוד עם מי שבא ללמוד אצלו. היה קשה להבין אותו ולעקוב אחריו, אבל מי שהצליח הייתה לו חוויה בלתי־נשכחת".
כאשר אברהם אורן פרסם את זיכרונותיו, הגיבה החברה פאולה נחשוני, ששהתה עם שושני במחנה נוער בשווייץ: "הוא היה נראה בעיני כמו שנורר. לא הבנתי את שפתו ולא את הכבוד שחלקו לו". לאחר שביום בהיר נעלם בן־שושן מעיניהם של חברי שדה־אליהו ועין־הנצי"ב, הצטרפו אחדים מהם לקבוצת מעריצים שניסתה לאתר אותו או לפחות לגלות את עקבותיו.
היהודי הנודד לא מצא לעצמו מנוח גם בימים שבהם הייתה לו אחיזה נוחה של קיום ולימוד בקיבוצים השונים. הוא נסע והסתובב בארץ, ומסר שיעורים במסגרות שונות ורבות. במודעות שפורסמו על הלוחות בערים השונות התנוסס שמו לעיתים קרובות. מידע מוקדם על אותן הרצאות התפרסם תדיר בעיתון הצופה, שהיה באותן שנים הבמה המרכזית לפרסום בקרב הציונות הדתית.
במשך שנות עבודתי עם אלי ויזל, וכאשר ערכתי את המהדורה העברית של כתביו בכלל ובנושאי יהדות בפרט, לא מצאתי בכל ספריו ולו אזכור אחד לחידוש או לדבר תורה שלמד ממורו המובהק. ויזל, וככל הנראה גם פרופ' שלום רוזנברג, שקראתי חלק גדול מספריו, וכך גם הפילוסוף הנודע עמנואל לוינס, לא זכרו ולא שיננו את תורתו. הם בהחלט למדו ממנו כיצד ללמוד וללמד, וכיצד להעביר את ידיעותיך ואהבתך לנושא גם לתלמידיך.
היהודי הנודד רצה להסתתר, ועשה הכול כדי שלא נצליח לגלות את סודותיו. כל ניסיון לפענח את האיש וחייו, אחד דינו – להיכשל. הדיונים סביב שמו הנכון, ארץ המקור ושפת־האם שלו הם הוכחה שבן־שושן, שושני, רוזנבאום, הלל פרלמן, יישאר תעלומה.
