הוא הוקם לפני כמעט מאה שנה, שרד לא רע את פגעי הזמן, והשבוע קרס באופן מהדהד על יושביו, לפחות אלה שעדיין חוסים תחתיו. זהו "האוהל הגדול" שהקים הנשיא הדמוקרטי הדגול פרנקלין דלאנו רוזוולט, מיד עם כניסתו לתפקיד בתחילת 1933. כדי להתמודד עם המשבר הכלכלי והחברתי הגדול שיצרה קריסת הבורסה האמריקנית ב־1929, יצר רוזוולט את "קואליציית הניו דיל", שהביאה אותו להיבחר ארבע פעמים ברציפות לנשיאות (ובעקבותיו חוקק החוק שמגביל את הנשיאות לשתי קדנציות). הקואליציה הזו היוותה את פניה של המפלגה הדמוקרטית כשהכלל ברור – כל מי שמחשיב עצמו כמיעוט וחושש מעריצות הרוב הנוצרי הלבן בארה"ב, מוזמן פנימה. זו הסיבה שהשחורים, היהודים, הלהט"בים והאסיאתים הם בין קבוצות המיעוט שכבר כמעט עשרה עשורים מצביעים לדמוקרטים באחוזים גבוהים מאוד. אלא שקבוצת מיעוט אחת החלה לחרוג מהכלל הזה, והיא משנה את פני החברה האמריקנית.
עד לפני קצת יותר מעשור, פלורידה הייתה המדינה המתנדנדת הגדולה והחשובה ביותר בארה"ב. די להיזכר בבחירות הדרמטיות והצמודות ביותר שהתקיימו במעצמה החשובה בעולם אי־אז בשנת 2000, ושבהן ג'ורג' וו. בוש ניצח את אל גור הדמוקרטי בהפרש של כמה מאות קולות בודדים, תוך סיוע מהוראת בית המשפט העליון, שקבע אחרי שבועות ארוכים שיש לעצור את הליך ספירת הקולות החוזר ונשנה, והעניק את הנשיאות לבוש. ברק אובמה זכה בהפרשים קטנים במדינה הזו בפעמיים שרץ לנשיאות ב־2008 וב־2012, אלא שפה נגמרה החגיגה הליברלית במדינת השמש הזורחת. טראמפ ניצח שם בשלוש הפעמים האחרונות, ובהפרשים גדולים והולכים עד שאיש כבר לא מחשיב את פלורידה למתנדנדת. היא בוהקת ואדומה לחלוטין. עם כל הכבוד לסבתא והסבא היהודים שלכם שעברו לשם מניו־יורק לעת זקנה, מי שיצר את המהפך הזה הם ההיספנים. מקורם של רבע מאוכלוסיית פלורידה הוא באמריקה הלטינית, והם זזים חזק ימינה, למרות היותם מיעוט, שלכאורה אמור להסתופף תחת אותו "אוהל גדול" דמוקרטי מפורסם.
מה שקורה בקרב ההיספנים הוא תהליך מרתק שבו שני שלבים. בשלב הראשון, הדור השלישי והלאה של המהגרים המקוריים כבר לא רואה בעצמו מיעוט. כעשרים אחוזים מתושבי ארה"ב הם היספנים, וזהו פלח האוכלוסייה הצומח ביותר במדינה. בשלב הבא, הם עושים חישוב מחדש של ערכיהם ומגלים שמבחינות רבות הם שייכים יותר לאגף השמרני: רובם קתולים, בעלי משפחות גדולות, מתנגדים לתרבות הפרוגרס, ולא מתחברים לתנועות ה"ווק" למיניהן, שאותם מובילים בעיקר הדמוקרטים הלבנים באזורי החופים.
בשנים האחרונות, הרפובליקנים עושים חריש עמוק בקרב ההיספנים. במסע שערכתי בטקסס לצורך סיקור מערכת בחירות אמצע הקדנציה ב־2018, נדהמתי לראות כנסיות אוונגליסטיות שמלאות בלטינים, שמדברים בהן בספרדית, ושיש בהן ביטוי משמעותי לקתוליות ההיספנית, למרות שהאוונגליזם הוא כמובן פרוטסטנטי במהותו. כבר אז כתבתי, ומאז אני עוסק בכך וטוען שוב ושוב בין דפי "מקור ראשון", שאם התהליך ישחזר את עצמו במדינות אחרות בארה"ב שבהן יש אוכלוסייה היספנית גדולה, הדמוקרטים יהיו בצרות.
ובכן, נדמה שפריחת הדובדבן של התהליך הזה – שלרוב סמוי מהעין, שכן הוא מתרחש במדינות שהתקשורת נוטה לסקר פחות – התרחש השבוע. על אף שאנחנו עדיין קרובים מדי למוקד הרעש, וצריך לקחת זמן ופרספקטיבה כדי לנתח את הנתונים לעומק ולהסיק מסקנות גורפות, המספרים מדהימים מכדי שנהיה אדישים אליהם. "סקרי יציאה" שנערכו ביום הבחירות מצביעים על כמחצית מההיספנים שהצביעו השבוע לדונלד טראמפ, וזאת לעומת כ־35 אחוזים בלבד בבחירות הקודמות. השינוי המשמעותי ביותר חל בקרב גברים היספנים – שם, לראשונה בהיסטוריה, המועמד הרפובליקני זוכה לרוב על חשבון המועמד (במקרה הזה המועמדת) הדמוקרטי.
טראמפ סחף אחריו את אמריקה, זה כבר ברור. בכל קטגוריה, בכל דמוגרפיה ובכל המגזרים – אולי מלבד נשים שחורות. במאמר מוסגר נגיד שלמרות ההתלהבות מארבעים ומשהו אחוזים של יהודים שהצביעו לטראמפ בניו־יורק – רובם ככל הנראה אורתודוקסים – באופן כללי יהודי ארה"ב שמרו אמונים גם הפעם לדמוקרטים, עם כשמונים אחוזי הצבעה לעומת עשרים אחוז בלבד לנשיא הנבחר. אבל כאמור, המקרה ההיספני הוא המשמעותי ביותר, עקב גודלה של הקבוצה הזו, שכבר מונה כעשרים אחוזים מהחברה האמריקנית וצפויה רק לגדול. עם כל הכבוד לשחורים, ליהודים ולמוסלמים (כ־13 אחוזים, שלושה אחוזים ואחוז אחד, בהתאמה), הם לא הסיפור הגדול.
סכינים ארוכות כבר החלו להישלף בתוך האוהל הדמוקרטי כלפי ההיספנים. כך למשל, ברשת MSNBC המזוהה עם השמאל האמריקני, נאמרו ביום שאחרי הבחירות דברים קשים ביותר כנגד הגברים ההיספנים, שהתגלו לפתע כמיזוגנים וגזענים כלפי נשים שחורות. הדבר נובע קודם כול מתסכול ומחיפוש אשמים, אך זהו עוד סימן להיפרדות הגוש הלטיני מהשמאל האמריקני.
אם ממשל טראמפ והרפובליקנים ישכילו לחבק את ההיספנים ולהעניק לדמויות היספניות מרכזיות כמו הסנטור מרקו רוביו תפקידים משמעותיים; ובעיקר אם ישכילו לטפל במצב הכלכלה שמעיק על חלק לא מבוטל מהם – יש כאן מבחינתם הזדמנות לעצב מחדש את גבולות הפוליטיקה האמריקנית להרבה עשורים קדימה.
דבר אחד בטוח, וקמלה האריס גילתה זאת השבוע באופן הכואב ביותר: בלי החזרת התמיכה של ההיספנים בדמוקרטים באופן מאסיבי, הם יגלו – ממש כמו בסיפור המפורסם על שרלוק הולמס ועוזרו הנאמן ד"ר ווטסון – שהם מתעוררים באמצע הלילה, ומעליהם יש אומנם שמיים יפהפיים ומלאי כוכבים, אך הם זוכים לראות את המחזה המרהיב רק בגלל שמישהו גנב להם את האוהל.
