הסיבה העיקרית לזעם שלי ושכמותי על פיטורי שר הביטחון, יואב גלנט, אינה העיתוי – בעיצומה של מלחמה רב־זירתית. הסיבה לזעם הן נסיבות ההדחה, שנועדה לסלול לנתניהו את הדרך להעברת חוקי ההשתמטות; לסייע בטאטוא החשדות החמורים על הדלפת מסמכים מסווגים, ובמקרים מסוימים גם שקריים, כדי למנוע עסקת חטופים; ולמעשה, לסכל כל דבר שעלול להעיב על סיכויי אחיזתו של בנימין נתניהו בשלטון.
רבים מחסידיו של נתניהו רואים בו קוסם, שכמו הודיני בשעתו מצליח להיחלץ מכל מצוקה באמצעות איזה טריק פלאי. אבל מה שהחסידים מתארים כמטה קסמים אינו אלא חוסר עכבות, שמשחית את הפוליטיקה הישראלית ומוביל לריסוק של החברה הישראלית.
זה כבר קרה בשנה שעברה עם המהפכה המשפטית, אבל נתניהו לא למד לקח. עכשיו הוא מוליך אותנו שוב למצב דומה, עם ההסכמה לחוקי ההשתמטות. ייתכן שבחסות המלחמה אנשים יירתעו מלהצהיר בגלוי על סרבנות, אבל ההשתמטות תהיה בוודאי נדבך נוסף במשא הכבד המוטל על משפחות המילואימניקים, ורבים מהם יתחילו גם הם להשתמט בפועל או לעזוב את הארץ. אפשר לכעוס עליהם, אבל האמת היא שאנשים שמאמינים בשוויון זכויות וחובות לא יכולים לחיות בחברה שמרשה למנהיג שלה לעשות ככל העולה על רוחו, רק משום שברגע מסוים הוא נהנה מרוב פרלמנטרי. בחסות הדמוקרטיה הפורמלית, אנחנו עלולים לקבל דיקטטורה מהותית.
בעניין הזה, צריך להודות שנתניהו עקבי. גם כשהיה "במיטבו" ולא נלחץ אל הקיר, הוא נהג לדבר על משולש העוצמה הישראלי שהוא מטפח: עוצמה צבאית, עוצמה מדינית, ועוצמה כלכלית. שלושה מדדים שניתן לכמת; כולם מבטאים למעשה עוצמה ברמה הגלובלית – ואף מילה על עוצמה פנימית או חוסן חברתי. מה הפלא שהוא מרשה לעצמו לפגוע בעקביות בחוסן הפנימי?
יש הסולחים לנתניהו על כל שיגיונותיו, במיוחד בתקופה הנוכחית, מתוך אמונה שהוא היחיד שיכול להוביל את ישראל ל"ניצחון המוחלט". מעבר לכך שיש באמונה הזו שיקוף בעייתי של הדימוי העצמי של נתניהו עצמו, כמי שהצליח במאמץ רב שנים לשכנע אנשים שאין עוד מלבדו – גם על ידי נטרולם השיטתי של כל מי שאיימו לבלוט לצידו – כדאי לבחון לעומק גם את סיסמת הניצחון המוחלט. הרי מול חמאס וחיזבאללה כבר הושגה הכרעה, גם אם לא מוחלטת. את חיזבאללה לא ניתן כנראה לסלק לחלוטין מן הזירה, ואילו סילוקו של חמאס מותנה בבניית שלטון חלופי בעזה; מהלך שנתניהו עצמו מסרב בתוקף לעשות, אפילו כשמדובר באופציה של ממשל צבאי ישראלי. ממילא נראה שנתניהו מעוניין משום מה במלחמה אינסופית ברצועת עזה, גם אם משמעותה היא שחיילים ישראלים ימשיכו להיהרג על כיבושם החוזר ונשנה של אזורים שונים ברצועה, ועסקת חטופים בוודאי שלא תבוא לעולם.
במידה שסיסמת הניצחון המוחלט מכוונת להכרעתה של איראן, ראש הנחש האזורי, זו אכן מטרה ראויה. אבל המטרה הזו מחייבת תיאום הדוק עם האמריקנים. ביידן והאריס בוודאי לא רצו בכך, אבל גם טראמפ מדבר על סיום מהיר של המלחמה במזרח התיכון, ומכאן שגם הוא לא מתלהב להוסיף למלחמה הקיימת גם מתקפה על איראן. למען האמת, אין גם סימנים שנתניהו עצמו מתכנן מתקפה כזו; כפי שגם לפני עשור, בתנאים טובים יותר, נרתע בסופו של דבר ממתקפה. ייתכן שכל המצדיקים את המשך כהונתו המחפירה של נתניהו בתקוות ניצחון על איראן, עורכים את המסיבה מבלי לדעת אם חתני השמחה – נתניהו וטראמפ – בכלל מעוניינים להשתתף בה.
מה שמחזיר אותנו למפה הפוליטית הפנימית. חיוני לטלטל את שלטונו של נתניהו כבר עכשיו, גם בתוך המלחמה. החלטתו של נפתלי בנט – מי שנראה כיריב העיקרי – לדחות את השקת מפלגתו, נראית כמו השלמה שערורייתית עם כוונת נתניהו לקיים את הבחירות רק בעוד שנתיים. בנט, ולחילופין גלנט – שהחל מהשבוע נראה כמועמד מתאים להוביל את האופוזיציה – צריכים לאתגר את נתניהו כבר עכשיו, כדי לסמן לחברה כולה שיש חלופה לנתניהו, ולסמן במיוחד לאופורטוניסטים מהקואליציה שכדאי להם למהר ולהקדים את נפילתו.
