חוק הגיוס חזר לראש סדר היום, אולם השיח סביבו לא השתנה. אותן הטענות נשמעות, רק ביתר שאת. אלא שהדיון הוא פתטי בעקרותו. החרדים טוענים שהתורה אוסרת על בחורי ישיבה להתגייס בגין "ביטול תורה". לדידם, מדובר בסכנה קיומית, שכן לימוד התורה בישיבות החרדיות מגן על העם מפני אויביו. הציבור הדתי־לאומי, ברובו הגדול, משיב שעמדתם סותרת את דברי חז"ל שבמלחמת מצווה הכול יוצאים, "אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה", ומעוותת את דברי הרמב"ם שפטר רק יחידי סגולה משירות צבאי.
לאחרונה – מתוך אהבה וכאב, הבנה וכבוד – קוראים אישים מהציונות הדתית לציבור החרדי לחבור לכל עם ישראל במאמץ המלחמתי נגד אויבינו; מצטטים את "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה", לא כהתרסה אלא כביטוי של אחווה. ואולם, לא דיון תורני ולא פנייה נרגשת מזיזים למנהיגי החרדים. כפי שקבע ג'ונתן היידט, דיון מלומד או קריאה נרגשת אינם משנים את דעתו של איש בשאלות יסוד. האמת המרה היא שמנהיגי החרדים אינם מסוגלים לשמוע את זעקת הציבור הדתי.
מי שכן אמורות לשמוע את קול הזעקה הן מפלגות הציונות הדתית ועוצמה יהודית על ראשיהן, רבניהן ותומכיהן בתקשורת. תמיכתן בחוק הגיוס ובחוק המעונות מפגינה אטימות מוחלטת לרחשי ליבו של הקהל שהן מתיימרות לייצג. בהקשר זה, ברצוני להבליט שתי נקודות שטרם זכו לתשומת לב הראויה.
הטענה המרכזית בעד פטור תלמידי ישיבה חרדים היא שלימודם מקיים את העולם ומגן על העם היהודי. כעיקרון, כל יהודי שמכיר את הרש"י הראשון בספר בראשית ("בראשית ברא… בשביל התורה"), אמור להסכים. השאלה היא, תורתו של מי? התשובה הבלעדית של העולם החרדי, והבסיס לחוק הגיוס, היא שרק תורתם היא תורה. ממילא, החוק הזה מוחק את כל עולם התורה של הציונות הדתית על ישיבותיה, כולליה ומכינותיה. הוא מבטל במחי יד אלפי ורבבות לומדי תורה בשקיקה ובמסירות. מי הסמיך את הוגי ותומכי החוק לקבוע שתורתם של אלה שווה ושל אלה לא? של אלה מגינה על עם ישראל ושל אלה לא?
הגישה הזו גם מבזה את כל גדולי התורה ותלמידי החכמים שעמדו בראש המחנה הדתי־לאומי. נכון, זה לא חדש. זכור היחס המחפיר כלפי הראי"ה קוק בחייו ואף לאחר פטירתו. ידוע כי תולדות חייהם של גדולי תורה צונזרו כדי לנקות אותם משיוך ציוני. אני עצמי נתקלתי בדברים קשים שמטיחים במורי ורבי הרב יוסף דב סולובייצ'יק בגין הזדהותו עם הציונות והשכלתו הכללית, תוך התעלמות מגדולתו בתורה, בעוד שר"מים חרדים רבים משתמשים בשיעוריו ללא ייחוס. חוק הגיוס מבטא וממסד את הזלזול בתורת הציונות הדתית. מי שמקדם אותו, מי שמסנגר עליו, גם ידו במעל.
ואולם, תמיכה בחוק הזה פוגעת בציפור נפש נוספת של הציונות הדתית. מראשיתה ראתה עצמה הציונות הדתית כגשר בין העולם הדתי ובין המנעד הרחב של הציבור הלא דתי. במרכז אותו ייעוד עומד חיזוק הקשר של העם כולו לתורה ולנותנה, דרך התנהלות אישית המקיימת את הדרישה "שיהא שם שמים מתאהב על ידך". נכון, צריך לדון בכנות באיזו מידה מימשה הציונות הדתית את התפקיד הזה בעבר. אבל ברור שבשנים האחרונות, וביתר שאת מאז פרוץ המלחמה, התחזק החיבור בין ישראלים רבים למורשת ישראל. תופעה זו קשורה במידה רבה למסירות נפשם, גבורתם ודבקותם בתורה של החיילים בני המגזר, לצד ההתנהלות מעוררת ההשתאות של משפחותיהם.
תמיכת סיעת הציונות הדתית בחוק הגיוס, הגורם חילול השם בציבור, תפגע אנושות בכל אלה. כניעה מתרפסת לדרישות החרדים תקריב את כבוד המגזר ואת נשמתו. אם הציבור הדתי מאמין שדרכו היא הנכונה בעבודת השם ובהנגשת התורה, אסור לתת לחוק הזה או לדומיו לעבור, וגם לא לכל חוק דומה לו. אם ראשי הציונות הדתית ימעלו בשליחותם, על פי דין תורה שליחותם בטֵלה ומבוטלת.
