בענוותנותנו נזהרנו מלציין לאורך השנה הקשה הזאת את כמות הנופלים מהמגזר שלנו, אך ברור לכול שהמחיר שהציונות הדתית משלמת הוא עצום. ביחס לגודלה באוכלוסייה, הוא אולי הקשה מכולם.
אנחנו נחשפים לאינספור סיפורים קורעי לב על ההתמודדויות הקשות מנשוא של הנשים שבעורף. אבל, כמו שאמרה חברתנו רחל, ששכלה את בעלה הרב אבי גולדברג זצ"ל: אין לנו צורך שהחרדים יתגייסו כי לנו קשה לשאת בנטל. קשה לנו, אבל רובנו מתמודדות. אל תרחמו עלינו. אנחנו רוצות שותפות בזכות שהתורה מצווה אותנו.
גם אני נשואה לרב – ראש ישיבת הסדר, שהוא גם אלוף־משנה במיל' – ומלחמתנו היא מלחמת התורה. ופה נעוצה נקודת המחלוקת שלנו עם אחינו החרדים. במשך 75 שנה העמיקה המדינה את ההיפרדות המגזרית בעם, ונעשו לנו מעין שתי תורות. אחים אנחנו. תורה אחת לנו, אבא אחד לנו, וצריך לקיים את מה שהוא ציוונו, ולא את ציוויי העסקנים החרדים.
בשבועות האחרונים הצטרפו אלפי משפחות לקבוצת "שותפות לשירות". משפחות אלה מייצגות את כל הזרמים בציונות הדתית והן זועקות: עד כאן!
אין לנו עניין לייצר גיוס בכפייה, שיוליד תמונות קשות בתקשורת. אנחנו מתייחסות בכבוד רב לאחינו החרדים, ואומרות את הדבר הפשוט ביותר: מי שנותן – מקבל. אך מי שמסרב לשרת לא יקבל הטבות – לא במעונות, לא בדיור, לא בארנונה, לא בקצבאות. דין אחד לכולם.
מתוך 3,000 חרדים שקיבלו צווי גיוס, התגייסו נכון לעכשיו 10 אחוז בלבד. בכל מקרה, זה לא מספר שיפתור את העומס המושתת כרגע על חיילי המילואים. לפי מומחים מהצבא, הצורך הוא בכ־15 אלף חיילים, ואילו שנתון גיוס אחד אצל החרדים מונה בין 12 ל־14 אלף צעירים.
חשוב לציין, חוק המעונות שבצלאל סמוטריץ' ואחרים ניסו לקדם ובינתיים ירד מסדר היום, הוא חוק שעוקף את חוק הגיוס. זהו חוק שמוצא דרך לתקצב חרדים שאינם מתגייסים. החוק, שלדעת תומכיו מגן על זכויות האישה, יוצר העדפה בסבסוד למשפחות שבהן רק האישה עובדת, ומנציח את האבטלה הגברית במגזר החרדי.
כלכלה היא הכלי ליצירת שינויים: הציבור החרדי עבר מהפכה שקטה כשב־2003 קוצצו קצבאות הילדים. כתוצאה מכך, הנשים החרדיות יצאו לעבוד ורמת החיים של החברה החרדית עלתה. השנה הופסקו התקציבים לחינוך העצמאי. עד כה היו בחינוך הממלכתי־חרדי 18 מוסדות, אולם השנה עלה המספר ל־80 בתי ספר ו־300 גני ילדים. המשמעות היא 22,500 תלמידים נוספים שלומדים לימודי ליבה.
האיש שלי פגש לפני מספר שנים מ"פ מהנח"ל החרדי בצבא. בתמימות הוא הזמין אותו ליום העצמאות אלינו, מתוך מחשבה שאין לו עם מי לחגוג יום זה. תגובתו הייתה: "זה שאני מפקד בצבא, לא אומר שאני ציוני". הסיפור הזה היה לימוד גדול עבורי. אין לנו עניין לשנות את מהות החרדים. לא בתוספת לימודי ליבה ולא בגיוס לצבא. תישארו מי שאתם. אם לא תבואו לצבא בשם הציונות, בואו בשם התורה, בשם הערבות ההדדית או בשם צו הרבנים (והלוואי שיהיה כזה). ואם לא זה, אז בשם הצורך הכלכלי. אבל תבואו כי אתם חיים כאן וכי אתם חלק מאיתנו. הישות שאתם חיים בתוכה דורשת התגייסות מכולם. לכן, בשלב הראשון, חוק שפוטר מגזרים מגיוס צריך לרדת מסדר היום. כולם מקבלים צווי גיוס. בשלב השני, מענקי תקצוב יינתנו רק למוסדות שתלמידיהם משרתים, כדוגמת ישיבות ההסדר או אפילו שלב ב'. המשרתים יתוקצבו וגם הישיבות שלהם.
יש לדרוש מהצבא להקים מנהלת חרדים ולייצר מסלולי שירות מותאמים, בדומה לחטיבת חשמונאים שמוקמת בימים אלו. אנחנו רוצות לראות את התורה החרדית ממשיכה לפעום בתוכנו. אין סיבה שהיא תיעלם אם ישולב בתוכה גם גיוס שמותאם לצרכיה.
חשוב להוסיף כלפי המלעיזים עלינו: אנחנו גוף א־פוליטי. כל ענייננו הוא ערכי. כל פעולתנו הינה למען גיוס חרדים. ובעניין זה, חשוב להוסיף: החרדים אומנם יצאו נפסדים אם יעבור תקציב שבו הם לא מקבלים את מה שהיה עד כה, אבל ראוי לפנות אליהם באומץ, להישיר מבט, ולהגיד: ממשלה טובה מזו, לא תקבלו. אז תצביעו בבקשה בעד התקציב כי זה צו השעה. זה הכי מוסרי, הכי צודק. וכן, גם הכי חכם.
עפרה ליפשיץ היא פעילה ב"שותפות לשירות"
