בעיצומה של מלחמה משתוללת מול משטרים אוטוריטריים, ברגע קיומי עולמי של פחד, ייאוש וחוסר אמון – תוצאות הבחירות בארה״ב מפיחות תקווה שההיגיון הפשוט לא יוותר לקצוות הרדיקליים ללא קרב.
ניצחונו של דונלד טראמפ צריך להיות רגע של חשבון נפש דווקא בעבור מי שמתעבים את הנשיא הנבחר, ובכלל זה התקשורת מעצבת התודעה. זו אמורה להיות קריאת השכמה לכל מי שמחויבים לערכים ליברליים, אשר נלקחו בשבי שמאל פרוגרסיבי שמושך אחורה ולא קדימה, שדוחה ציבור עצום ושנחשף גם בחוסר היכולת והרצון שלו לגנות את זוועות טבח שמחת תורה, ובמקום זאת יוצא לרחובות בהזדהות עם מבצעיו הרצחניים.
תוצאות הבחירות בארה״ב מספקות קנה מידה עדכני לבירור המציאות שמאיימת על יסודות הדמוקרטיה, ומתבטאת בתמיכה או הכלה של סטודנטים בריונים ששורפים את דגלי ארצות הברית, בריטניה וישראל, ותומכים בטרוריסטים שחוטפים, אונסים ורוצחים.
כמי שממלאת בצו 8 את תפקיד השליחה המיוחדת למאבק באנטישמיות, אני נוכחת תדיר לראות כיצד אותה אנטישמיות ממשיכה לתדלק את המלחמה הרב־זירתית להשמדת מדינת ישראל; וכיצד היא מתבטאת בצונמי של שנאה קטלנית שתוקפת יהודים ומשחירה כל מי שמזדהים או מזוהים כציונים ותומכים בזכות קיומה של ישראל.
ממשל טראמפ הראשון דגל בשינוי הציר ההיסטורי, שינוי שיוצג בהסכמי אברהם. משלושת הלאווים של ועידת חרטום, לשלושת ה"כן" – להכרה, למשא ומתן ולשלום. חזרה לשינוי הפרדיגמה הפוטנציאלי הזה היא משמעותית לא רק עבור מדינת ישראל. היא מהווה שינוי תפיסה כלפי ציר רשע רדיקלי מתחזק, שמנהל מלחמת קיום על הציוויליזציה.
צונאמי האנטישמיות שנחשף והפך למקובל בתגובה לטבח שמחת תורה, מאותת על איום ביטחוני גם לארה"ב. אנטישמיות, שנאה קטלנית שמשנה צורה, היא גורם מנבא להתמוטטות המרחבים שבהם היא מתפשטת. הזן המודרני והמיינסטרימי שלה, שעושה דמוניזציה, דה־לגיטימציה ומחיל סטנדרטים כפולים על המדינה היהודית היחידה, מתבטא בתקיפת יהודים וציונים ובהפגנות תמיכה בחמאס, בחיזבאללה ובחות'ים. כל אלה קורים גם ברחובות ניו־יורק, ימים בודדים לאחר ששישה בני ערובה – בהם ישראלי־אמריקני – הוצאו להורג.
הכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי – אב־טיפוס לעם ילידי ששב למולדת היסטורית אחרי אלפי שנות גלות ורדיפה, והקים מדינה מחויבת שוויון – וכחברה שווה במשפחת העמים, היא צעד הכרחי ראשון שמאפשר משא ומתן וסלילת דרך לשלום.
להיפוך תפיסתי זה יש השלכות קריטיות רבות, הכוללות הפסקת מימון של סוכנות אונר"א שמזינה מלחמת נצח; ציפייה מהנהגה פלסטינית להכיר בזכותה של ישראל להתקיים, להפסיק את אינדוקטרינציית השנאה ואת מדיניות התשלום כדי לרצוח יהודים; הובלת רפורמה במוסדות בינלאומיים כמו בית הדין בהאג; זיהוי של מימון זר, כולל באוניברסיטאות, שהפך אותם למוסדות שמלמדים מה לחשוב ולא כיצד לחשוב; יישום הגדרת העבודה של הברית הבינלאומית לזכרון השואה, תוצאת תהליך דמוקרטי ארוך שאומצה על ידי יותר מ־40 מדינות, בכל תוכנית שמטרתה לזהות ולהילחם באנטישמיות.
הרב יונתן זקס, שאתמול צוינו ארבע שנים למותו, אמר שהתקווה היא תכונה אקטיבית שדורשת אומץ. תוצאות הבחירות בארה״ב מפיחות תקווה לשינוי עומק: הכרה בישראל כתנאי הכרחי למשא ומתן שיסלול את הדרך לשלום.
מיכל קוטלר־וונש היא השליחה המיוחדת של מדינת ישראל למאבק באנטישמיות
