בכ"ג באלול נפרד מעמנו אבי מורי, יהודה דודסון, והלך לעולמו כשהוא משאיר אחריו משפחה ענֵפה ומפוארת ומורשת של ערכי אהבת העם, הארץ, המדינה והתורה. כבן דור התקומה, תפסה ירושלים מקום מיוחד בלבו. הוא הוקסם מנופיה ומתולדותיה והתעניין בחקר צפונותיה.
ברכת האבלים, כפי שהיא מקובלת בנוסחהּ האשכנזי, עוררה את סקרנותו: "הַמָּקוֹם יְנַחֵם אֶתְכֶם בְּתוֹךְ שְׁאַר אֲבֵלֵי צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם". ונוהגים להוסיף גם: "וְלֹא תּוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד". אבי שאל מי הם אותם "שאר אבלי ציון וירושלים", וביחס למי הם "נשארו"? ובכלל, מהו סוד כוחם לנחם אבלים אחרים? הואיל ולא מצא תשובה ברורה, הוא הציע פרשנות מקורית: הנוסח המקורי של הברכה היה "שער אבלי ציון וירושלים", אלא שהוא השתבש ונשכח. רעיון נאה ככל שיהיה מחייב סימוכין, ובמקרה זה לכל הפחות חקירת מקורותיו של הנוסח, אבל הוא לא מצא במה לעגן את הצעתו וביקש את עזרתי. ההצעה נראתה לי מבריקה ואמיתית מכדי להיות שגויה, אבל גם אני, באמצעיי ובכישוריי הדלים, לא הצלחתי למצוא את הראייה שתוכל לאשר אותה. כעת, לאחר שאבי הפך, לדאבון הלב, להיות המושא לאותה ברכה עצמה, חזרתי שוב לעיין בשאלה שנותרה פתוחה.
כדי להסביר את ההצעה, עלינו להקדים ולבאר כמה מושגים, ולשם כך נצא ל’סיור’ קצר בכותל הדרומי של הר הבית. המשנה המתארת את הר הבית וממדיו בימי הבית השני, מזכירה את שערי חולדה שהיו בכותל הדרומי ושימשו את המוני עולי הרגל לבית המקדש (משנה, מידות ב, ג). כיום מקובל לזהות את שערי חולדה עם שני צמדים של שערים סתומים: הצמד המערבי, המכונה גם "השער הכפול", חשוף רק בחציו הימני של השער המזרחי, שכן מבנה גדול שנצמד לכותל הדרומי בימי הביניים מסתיר את שאר חלקיו.
שערי חולדה המערביים נבנו לאחר חורבן הבית השני, ועומדים במקומם של השערים הקדומים. בצידם הפנימי, שנמצא כיום מתחת למסגד אלאקצה, ונגיש (כיום למוסלמים בלבד) רק מתוך רחבת הר הבית, שרד חלק מרשים מהמעבר המקורה שהוליך משערי חולדה אל רחבת הר הבית.
התוואי הקדום של המעבר משערי חולדה המערביים אל רחבת הר הבית קיים עד ימינו. מוצא המעבר אל רחבת הר הבית נמצא כיום לצד הכניסה למסגד אלאקצה, אם כי לא נמצאו בו שרידי בנייה קדומה.
הצמד המזרחי של שערי חולדה ידוע כיום יותר בכינויו "השער המשולש". מקובל להניח, שבתקופה ההרודיאנית היה גם כאן שער כפול וממנו נמשך המעבר במדרגות אל רחבת הר הבית, אבל הכותל ההרודיאני חרב וכששוקם בימי הביניים נקבעו במקום זה שלושה שערים, גם הם סתומים כיום. גם המוצא של שערי חולדה המזרחיים אל רחבת הר הבית קיים עד ימינו.
מדרגות אבן רחבות מהתקופה ההרודיאנית נחשפו בחפירות הארכיאולוגיות בראשות פרופ’ בנימין מזר לאחר מלחמת ששת הימים (1978־1968), ומעידות בדרכן האילמת על המוני עולי הרגלים הנרגשים שעלו בהן אל שערי חולדה, ומשם אל בית המקדש. חכמינו תיארו את תנועת ההמונים בשערי חולדה, שהתנהלה בדרך כלל מימין לשמאל, אבל הדגישו שהיו בתוכה יוצאים מן הכלל שנעו בכיוון ההפוך:
“שני שערי חולדה מן הדרום […] כל הנכנסין להר הבית, נכנסין דרך ימין ומקיפין ויוצאין דרך שמאל. חוץ ממי שאֵירעו דבר, שהוא מקיף על השמאל. [שואלים אותו:] מה לך מקיף לשמאל? [הוא עונה]: שאני אבֵל. [משיבים לו:] השוכן בבית הזה ינחמך. [אם הוא עונה:] שאני מנוּדה. [משיבים לו:] השוכן בבית הזה ייתן בלבם ויקרבוך, דברי ר’ מאיר. אמר לו ר’ יוסי: עשיתם כאילו עברו עליו את הדין! אלא [כך משיבים לו:] השוכן בבית הזה, ייתן בלבך ותשמע לדברי חבריך ויקרבוך” (משנה, מידות א, ג; ב, ב).
בתוך כל ההמולה החגיגית סביב בית המקדש בימי העלייה לרגל, נתנו ההמונים את דעתם לאותם יחידים שהיו במצוקה אישית והקדישו להם את תשומת לבם, ובהם גם האבלים. שערי חולדה שימשו אפוא למושב האבלים שקיבלו בו ברכות נחמה. מסורת חז"ל נוספת מתארת את האחווה החברתית ("כוח של גומלי חסדים") שהתלוותה לעלייה לרגל. אגב כך, היא ייחסה את המנהג לשלמה המלך, בונה בית המקדש הראשון:
"כר’ אליעזר בן הורקנוס, דאמר: ראה שלמה כֹּחַ של גומלי חסדים, ובנה להם לישראל שני שערים – אחד לחתנים ואחד לאבלים ולמנודים. בשבת היו מתקבצין יושבי ירושלים, ועולין להר הבית, ויושבין בין שני שערים הללו כדי לגמול חסדים לזה ולזה" (מסכת סופרים יט, יב).
בדבריו של ר' אליעזר בן הורקנוס, תנא מדור חורבן הבית השני, לא נזכרו במפורש שערי חולדה, אבל הוא הצביע על צמד של שערים ששימשו "לגמול חסדים זה לזה” – לנחמת אבלים ומנודים, כמו גם לשמח חתנים. גרסה אחרת של המדרש מציינת במפורש את "שער האבלים" (פרקי דר’ אליעזר, יז).
נשוב לסוגיית ברכת האבלים. אפשר שהנוסח האשכנזי מבקש לשמר הֵד לנבואת הנחמה העתיקה: "לִקְרֹא שְׁנַת רָצוֹן לַה’ וְיוֹם נָקָם לֵא־לוֹהֵינוּ, לְנַחֵם כָּל אֲבֵלִים. לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל, מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה" (ישעיה סא, ב־ג).
אבל לעומת הנוסח הספרדי של ברכת האבלים (“מן השמים תנוחמו”), שמקורותיו ידועים וקדמונים, מקורו של הנוסח האשכנזי אינו ברור. וכבר היו שתהו על כך.
בספר המנהגים של מהרי"ל הובא דיון מעניין, שייתכן שיש בו עדות ראשונה למנהג. מהרי"ל, הוא ר’ יעקב סגל מולין, היה רבה של וורמייזא (מהקדומים והחשובים שבריכוזי היהודים בגרמניה) במאה ה־15 (נפטר ב־1427), ונחשב לאחד מאבות מנהגי אשכנז:
“ואמר ששמע מרבו מהר”ש [ר’ שלום מנוישטאדט], כשנפטר אז מן האָבֵל היה אומר: מי ששיכן שמו בבית הזה הוא ינחמך. ושְׁאלוֹ: מה 'שיכן שמו' שייך בבית הכנסת, דהא דאיכא [שהרי יש ציווי] לומר כן בבית המקדש, שהיו שם ב’ פתחים, האחד לחתן ואחד לאבל? והשיב לו: דבית הכנסת מקדש מעט. ולא נהירא אליו [ודבריו אינם נהירים]. דמיום שחרב בית המקדש לא שׁרה שכינה במקום אחר. ואני, המלקט בתר לקוטי, שאלתי לאדוני מורה צדק מהר”י סגל [מהרי”ל]: ואנו היכי נימא [איך נאמר]? ואמר ששמע מאביו שאמר: ה’ ינחמך עם שאר אבֵילי ציון. ותוּ לא” (מהרי"ל, הלכות שמחות).
עדות זו חושפת שני רבדים חשובים בתולדות מנהג ברכת האבלים בנוסח אשכנז: ר’ שלום מנוישטאדט, מחכמי וינה במאות ה־14־15 ומחשובי הפוסקים האשכנזים, נקט בנוסח הקדום שהיה מקובל בשערי חולדה, ודווקא משום ששימר את הנוהַג בירושלים. לדבריו, בית הכנסת שקול ל"מקדש מעט", ועל כן ראוי לשמֵר בו את מנהגי המקדש. מהרי"ל תלמידו סמך על הנוסח ששמע מאביו: "ה’ ינחמך עם שאר אבלי ציון". מי שהעיד על כך היה עורך ספר מהרי"ל ותלמידו הקרוב, זלמן משוטיג ווערא. זה הנוסח ש"ניצח" במבחן התוצאה, וממנו התפתח הנוסח המקובל בפי אחֵינו האשכנזים עד ימינו.
בעקבות פרשנותו של אבי ז"ל נציע השערה: הנוסח שהתקבל ניסה מלכתחילה לשלב את שני הנוסחים האשכנזים הקדמונים, וביקש לאזכר את שער האבלים שהיה בכניסה הדרומית להר הבית. ההגייה האשכנזית, שלא היטיבה להבחין בין א’ ל־ע’, הפכה את "שער אבלי ציון" ל"שאר אבלי ציון", וכך התקבע הנוסח המשובש. אם נכונים הדברים, נוסח ברכת האבלים הוא: "הַמָּקוֹם יְנַחֵם אֶתְכֶם בְּתוֹךְ שַׁעַר אֲבֵלֵי צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם". הווה אומר: נחמתכם תבוא מה’, ותזכו לנחמה כשם שהתנחמו אבותיכם ב"שער האבלים" שבירושלים. האֵבל הפרטי שלכם קשור ומחובר אל האבל של יהודֵי כל הדורות, ומן הנחמה שמצאו האבלים בשערי הר הבית תנוחמו גם אתם.
יהי רצון שנזכה לספוג משהו מן האווירה שהייתה בשער אבלי ציון וירושלים, ולראות ישועה ונחמה מן האבל הפרטי ומן האבל הלאומי. ויהיו הדברים לזכרו ולמנוחת נפשו של יהודה דודסון ז”ל.
תודה לידידיי ד"ר חזוניאל טויטו, חוקר פרשנות המקרא, ולאבישי אלבוים, מנהל ספריית הרמב”ם בתל־אביב.
