מערכות ביולוגיות מגיבות למועקה בפיצוי יתר. כך למשל אתם בונים שריר: מאמץ רב פוגע בשריר, אך בעקבותיו השריר משקם את עצמו. אלא שהשריר לא רק צומח עד שהוא מגיע לעוצמתו הראשונית: בעקבות המאמץ הוא דווקא גדל ומתחזק. השריר ״מניח״ שהמאמץ שהופעל עליו אינו המאמץ המרבי שיופעל עליו בעתיד, ו"מתכונן" לכך באמצעות גדילה. דבר דומה קורה בעצמות שלנו.
התלות של ישראל בארה״ב, כך התברר השנה, החמירה והלכה, עד כדי כך שהיא פוגעת באוטונומיה שלנו. מלחמת חרבות ברזל אינה הפעם הראשונה שישראל נעזרה בסיוע אמריקני, אך הפעם התלות הייתה כזאת שכל צעד של ישראל היה חייב אישור מקדים מהבית הלבן.
התחושה הייתה שלא רק הקבינט מנהל את המערכה, אלא גם מזכיר המדינה אנתוני בלינקן והנשיא ג'ו ביידן. אין כאן האשמה לממשל: רק טבעי שמדינה תשתמש במנופי ההשפעה שלה, על יריבות ובעלות ברית כאחד. ממשל ביידן עוד היה ״קל״ בהפעלת המנופים, יחסית למה שהיה יכול לעשות.
עכשיו ישראל, אולי, תקבל הקלה. רבים מצפים שממשל טראמפ הנכנס ינהג באופן חיובי מאוד לישראל, ודאי יותר ממה שממשל האריס היה עלול לעשות. לכל הפחות אנו יכולים לצפות שהוא יפעיל לחץ על איראן והפלסטינים, ולא רק עלינו. אפשר לקוות שהממשל החדש גם יהיה מוכן להפעלת כוח בתגובה לפגיעה באינטרסים אמריקניים, כמו האיום החות׳י בים האדום או התקיפות האיראניות נגד ישראל.
אבל אסור לישראל לשכוח את ״שנות הרעב״ שהיו כאן בגלל ארבע "שנות השובע" הצפויות, אם אכן יהיו שנות שובע. התלות שנוצרה בארה״ב, צבאית ומדינית, היא בלתי מתקבלת על הדעת. היא כמעט בגדר סכנה קיומית. ישראל לא יכולה להבטיח את עתידה אם אין לה אוטונומיה אסטרטגית, גם מול בעלת הברית הכי קרובה שלה. דוד בן־גוריון ידע זאת, ואנחנו חייבים לחזור וליישם את העיקרון שקבע: ישראל תגן על עצמה בכוחות עצמה.
לישראל דרושה אסטרטגיה שתפיק את המרב מתקופת טראמפ, באופן שיאפשר לה להתכונן יותר טוב לנשיא שיבוא אחריו. אולי הנשיא הבא יהיה פרו־ישראלי, ואולי לא. אבל אסור לנו להסתפק בהמתנה סבילה בדרך אליו. אז ישראל צריכה אסטרטגיה דומה לזו של יוסף הצדיק במצרים: שימוש בשנות השובע כדי לדאוג מראש לשנות הרעב. עליה ליצור מקורות עוצמה הנמצאים בשליטתה, לחדש אותם ולחזק אותם, כך שהתלות בארה״ב תצומצם. אין כאן קריאה ״להתנתק״ מוושינגטון, אלא לאזן את היחסים. ישראל תחזיר לעצמה את האוטונומיה שלה.
כיצד עושים זאת? אפשר לחשוב על כמה רעיונות. לדוגמה, הכנת צה״ל ומערכת הביטחון לסיום הסיוע הביטחוני האמריקני. ישראל צריכה לחתור להפסיק את קבלת מענקי הסיוע, ובמקום זאת לעבור לפיתוח משותף של מערכות לחימה ואמצעי לחימה, בדומה לפרויקטים של כיפת ברזל וטיל החץ. כך שני הצדדים ירוויחו, אך התלות תהיה דו־צדדית ולא חד־צדדית.
אותה המגמה, החלשת התלות הישראלית באמריקה, תושג באמצעות חיזוק היחסים עם מדינות הדומות לנו, דמוקרטיות הנתונות תחת איום ממשי וצריכות לבנות את היכולות הצבאיות שלהן, בדומה לישראל. אוקראינה, טאיוואן, פולין, דרום־קוריאה, יפן – כולן נתונות תחת איומים, חלקם גרעיניים. ישראל צריכה לשקוד על פיתוח בריתות אסטרטגיות עם מדינות מאוימות, דרך מיזמי פיתוח אמל״ח, ייצור תחמושת, השקעות, תיאום ותמיכה הדדית בפורומים בינלאומיים.
ממשל טראמפ קרוב לוודאי יראה את הצעדים הללו בעין חיובית, משום שהדבר יצמצם את סיוע החוץ שוושינגטון מחלקת לעולם. הוא אולי אף יעזור לישראל ביצירת הבריתות החדשות. ישראל צריכה לנצל זאת. הגיעו שנות השובע: זה הגיע הזמן להתכונן.
