הייתי בת 38 וקצת כשגיליתי שיש עוד דרך להבין את "לעולם לא עוד". האמרה המקושרת כל כך עם השבועה שלא תקרה לנו שואה שוב לעולם.
זה היה באחד הימים שבהם התכוננו לנסיעה לניו־יורק בקבוצת "ערבים זה לזה", וזו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שיש יהודים, ולא מעט, שבשבילם השבועה "לעולם לא עוד" בכלל לא מובילה למסקנה ציונית, הכוללת את הצורך בהקמת צבא ובקיומה של מדינת ישראל.
אל המפגש הגיעו מרצים שהסבירו על יהדות ארצות הברית והמגוון הרב שבה. הם תיארו את הקבוצות והזרמים, וגם את העובדה שיש לא מעט יהודים האוחזים בדעה המתנגדת באופן עקרוני למדינת ישראל ולפעילותה, כפרשנות ישירה שהם נותנים לשבועה ההיא.
עוד לפני ששמעתי את מלוא ההסבר על השקפת העולם הזאת הרגשתי צורך עז להדוף אותה, להתנגד אליה ולהביע את כעסי על חוצפתם: איך הם לא אוחזים באמונה בסיסית כל כך בנוגע לצורך בקיומה של מדינת ישראל, מדינה יהודית שפועלת להפוך למגן כל יהודי העולם? איך, לאחר הכרת העבר של יהודים נטולי מדינה והרדיפה אותם לאורך דורות, אפשר בכלל לא לחשוב שמדינה היא הדרך היחידה למנוע מרדיפות העבר לשוב ולרדוף אותנו?
אלא שבמקביל להתפתחות האמונה הזו – הנרטיב המובהק והבלתי מעורער שקיים לפחות בשבילי – התפתח נרטיב נוסף, המוכר במושג "תיקון עולם". זה המבקש להבטיח ששום מיעוט לא יהיה נרדף אף פעם, ותמיד יהיה מי שיגן עליו. ואיך מי שאמור להיות ממובילי פעולת ההגנה הזו הוא לא אחר מאשר היהודי, שחווה על בשרו ובשר עמו את תחושת הרדיפה. על כן הוא רואה בעצמו אחראי לכך שמציאות כאובה דומה לא תהיה מנת חלקו של אף אחד אחר.
אני רוצה להאמין שהסיבה שלא חשפו אותי לאמונה הזו בגיל צעיר יותר הייתה כדי להגן עליי, ולוודא שלא אתבלבל במסר. שלא תתערער דבקותי בציונות
התפיסה הזאת לא נשמעת בעייתית מדי, לכאורה. ייתכן אפילו שאם הייתי מתעמקת בה מעט יותר אולי הייתי מתחברת אליה, מוצאת נקודות השקה בינה ובין תפיסותיי ומאמצת דבר או שניים מהיוזמה לתקן עולם במלכות שדי, בדרכי שלי.
אלא שבין שלל הסיבות שאין בי טיפת רצון אפילו להעמיק בתפיסה הזו, ללמוד עליה או לנסות להזדהות איתה, הסיבה הראשונה לכך היא שלא ידעתי על קיומה. תפיסה כזו בכלל לא נמצאת אצלי בשפה, ואין לי כלים לקבל את העובדה שדעה שתמיד הייתה בעיניי אמת בלעדית הפכה לדבר שאפשר לדון עליו. ובמילים אחרות, איטס קומפליקייטד.
עכשיו תבינו, אין לי בעיה עם קומפליקייטד. להפך, אני אדם עם הרבה מורכבויות ומעטים הנושאים שאין לי שום ויכוח איתם, כי ככה זה וזהו. אבל נושא אחד שהוא כן כזה נוגע למקומן של השואה ורדיפות היהודים לאורך הדורות בתקומת ישראל.
במהלך המסע הזה בניו־יורק, מצאתי את עצמי כועסת. כועסת על מוריי שלא חשפו אותי למידע הזה מעולם, כועסת על יד ושם והסיורים הרבים שעברתי שם שבהם לא נתקלתי באזכור אחד של התפיסה הזו. ומאז משתוללת בראשי תוכנית עבודה שלא מרפה ממני ומבקשת למנוע מהדורות הבאים את הכאפה שחטפתי אני בגיל מאוחר כל כך. שאיפה לנסות, כבר בשלבים הראשונים של החשיפה לשואה, למצוא את המילים הנכונות לחשוף תלמידות ותלמידים למושג הזה של "תיקון עולם" ולקשר שלו לשואה.
בטנק או בשוחה
אני רוצה להאמין שהסיבה שלא חשפו אותי לאמונה הזאת בגיל צעיר יותר הייתה כדי להגן עליי ולוודא שלא אתבלבל במסר. שלא אתחיל להאמין בתפיסה האחרת, ובכך אולי תתערער דבקותי בציונות וארצה בשלב כלשהו לעזוב את הארץ, לאמץ חתול, ולחוש אהבה לכל דבר חלש. וזה לא מנותק מהמציאות.
בהחלט יש סיבה הגיונית וחינוכית להימנע מלחשוף נוער וילדים לרעיונות שיש בהם אפשרות מהירה לבלבול. ובכל זאת, העלמת המידע הזה והצגת התמונה שאין עוד דעות בעולם מסוכנת לא פחות ובעיקר מונעת מגשרים להיבנות ולצמצם פערים תרבותיים וחברתיים.
בעודי מדברת על העבר אני רוצה לשים פוקוס גם על הזמן הזה.
אנחנו נמצאים בשלב קריטי בסיפור תולדות העם היהודי. כבר כעת, בזמן המלחמה, מתפתחים לנו כמה נרטיבים. יש מי שכבר מתחילת הדרך היה עסוק בכתיבת ההיסטוריה מנקודת מבטו, ללא התייחסות לאופן שבו היא מצטיירת ממבטם של אחרים שחווים את אותן החוויות אבל מפרשים אותן אחרת לגמרי.
זה לא נורא שמתפתחים כמה נרטיבים למלחמה ולמה שעומד לצאת ממנה. זה בסדר שדרכים שונות לפרש את המציאות הופכות להיות מקובלות פחות או יותר במקומות שונים במדינה. אבל דבר אחד חשוב מאוד. אסור בשום אופן שנרטיב אחד יצטייר כנרטיב היחיד שהמציאות מתפרשת לפיו.
חובה עלינו, למען ילדינו ולמען עתיד המדינה, למצוא את כל הדרכים והמילים כדי לתווך לדורות הבאים, כבר בתחילת הדרך, שהמציאות נתפסת אחרת אצל כל קבוצה ומחנה, ושכל דרך כזו היא נכונה ולגיטימית. בבוא היום, כשהאחד ייפגש עם האחר בטנק או בשוחה בדרום לבנון, זה לא יעמוד ביניהם ולא יפריד אותם. ככה הם יוכלו בקלות רבה יותר לקבל באהבה זה את זה.
רק ככה נבנה דור שחי בשלום גם עם מי שלא מסכים עם דעתנו. רק ככה נוכל לחיות יחד.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
