לימודי תסריטאות היו מבחינתי אינטנסיביים במיוחד. לא כי הלימודים עצמם היו תובעניים מדי או קשים מדי, להפך. פשוט אצלי משהו בער. הרגשתי צורך עז להשלים פערים, להבין עד הסוף את העולם של הכתיבה התסריטאית ולפענח את הקסם הזה שקורה כשהאורות באולם הקולנוע כבים והמסך נדלק. בתקופה ההיא, כמו בחור ישיבה טרי לשעבר, הבנתי שכדי להיות תסריטאי טוב או במאי טוב או מספר סיפורים טוב, אני בעיקר צריך ללמוד ולהבין איך עשו את זה קודם. הרי מסורת זו מסורת. וככה, הייתי שואל מספריית בית הספר פילמוגרפיות שלמות – כל פעם של במאי אחר – וצופה בהן ברצף. היינו אז זוג צעיר בשנה השנייה לנישואינו, ומדי פעם שולי הייתה מצטרפת אליי. צפינו יחד גם בקלאסיקות על־זמניות ועטורות פרסים וגם בסרטי אינדי ניסיוניים, מוזרים ולא מוכרים. הרבה פעמים היינו נרדמים משעמום והרבה פעמים נסחפים אל תוך העלילה ומדברים עליה גם הרבה אחרי שהסרט נגמר.
אני כבר לא זוכר באיזה קורס זה היה. אולי קורס מבע קולנועי, אולי קורס קריאת תסריט או אולי קורס קולנוע קצר. אני כן זוכר שזו הייתה שעת ערב, אולם בית הספר היה קר במיוחד ואני הצטנפתי בתוך המעיל שלי אי שם בשורה האחרונה, מחזיק בכוס קרטון מלאה תה מתוק ומהביל. תמיד הייתה איזו התרגשות כזו בכיתה כששיעור היה מתחיל בצפייה בסרט או בסצנה מתוך סרט וכך גם היה באותו ערב כשהאולם החשיך ועל המסך עלתה סצנת פתיחה קצבית וחריגה.
חוץ. יום. רחוב סואן בבת־ים. בכביש הראשי בין המכוניות דוהר סוס רתום לעגלה שעליה עומד בחור בסביבות גיל 40 חבוש בכיפה שחורה ומרכיב משקפיים עם עדשות מגדילות. הוא מחזיק בידו מגפון וצועק לכל עבר: מזל טוב! מזל טוב! אחי בני מתחתן היום! אחי הקטן מתחתן! העוברים והשבים מנופפים לו בחיוך ורק אבא שלו שנוהג בעגלה מנסה להסות אותו ומבקש ממנו להפסיק לצעוק. זה היה מוריס, בחור עם מוגבלות שכלית ששבה את הלב שלי מהרגע הראשון שראיתי אותו. וככה, במשך 18 הדקות של הסרט הייתי מהופנט אליו. הוא הלך ונכנס לי לתוך הנשמה והקרביים עד לסצנת הסיום המטלטלת שפשוט פירקה אותי מדמעות. אני לא טיפוס שממרר בבכי בסרטים. דמעה פה, דמעה שם. אבל באותו ערב, ברגע שהסתיים הרולר של הכתוביות, עוד לפני שנדלק האור באולם, רצתי לתא השירותים ובכיתי את נשמתי. בכי טוב כזה. מזכך.
זה היה הסרט ״ל״ג בעומר״ של הבמאי שרון עמרני ז״ל, שנחשב להבטחה גדולה ולמרבה הצער, מת בטביעה בגיל 31 בימה של תל־אביב. את מוריס, הגיבור, גילם השחקן יעקב כהן שהלך השבוע לעולמו בגיל 66 אחרי מאבק ממושך במחלת הפרקינסון. כששמעתי על פטירתו של יעקב נזכרתי שוב בערב ההוא באולם הקולנוע הקר בבית הספר. נזכרתי שוב בבכי הבלתי נשלט שלי אחרי ההקרנה ובהבנה המטלטלת שהכתה בי אז רגע אחרי. זה אומנם היה סרט מרגש מאוד ועצוב מאוד ונוגע ללב מאוד, ובכל זאת, היה בו עבורי משהו מעבר לכל זה. היה בו רגע אחד, קטן־קטן, כזה שבקושי שמים לב אליו, פעולה קטנטנה של השחקן הראשי, יעקב כהן, שבשבריר שנייה נגעה בי בנימים הכי עמוקים, בסיפור הכי פרטי שלי. מרוב שהיא פרטית אני אפילו נמנע מלשתף אותה כאן.
היה רגע אחד, כזה שבקושי שמים לב אליו. פעולה קטנטנה של השחקן הראשי, יעקב כהן, שבשבריר שנייה נגעה בי בנימים הכי עמוקים, בסיפור הכי פרטי שלי
באותו רגע הבנתי הכול. הבנתי את הקסם. לרגע אחד קטן ראיתי את עצמי בתוך סיפור של מישהו אחר. סיפור שונה מאוד משלי. סיפור אפילו רחוק משלי, ובכל זאת עד לאותו הרגע הרגשתי שהפרט הקטן הזה שייך רק לי בעולם, והוא אינטימי כל כך, וסודי כל כך, ופתאום חלקתי אותו עם יוצר הסרט ועם השחקן הראשי שלו. פתאום איזו בדידות מאוד עמוקה שלי התפרקה. פתאום הרגשתי לא לבד. אין לתאר את התחושה הזאת. תחושת הקלה גדולה אך גם תחושת פלא גדול. השתאות גדולה.
לתרבות יש תפקיד כזה, להראות לבני אדם את עצמם. עוד לפני מוסר ההשכל, הרעיון או התוכחה. בני אדם רוצים לראות את עצמם כחלק מסיפור. איזשהו סיפור. על חולשותיהם ועל יופיים. בני אדם רוצים לראות את עצמם משתקפים בתרבות שהם צורכים, רוצים שייצגו אותם לא באופן שיפוטי ולא באמצעות תיווך סטריאוטיפי. בני אדם רוצים לראות את עצמם ככה, בפשטות. זה מתחיל בייצוגים של קבוצות גדולות בחברה, עובר דרך קבוצות מיעוט ותתי־מגזרים ומחלחל עד לאדם הקטן שיושב אי שם בשורה האחרונה בקולנוע.
