התפריט מחולק לשלושה חלקים – סושי, קושיאקי (שיפודים) ואיזאקייה. מאחר שהגענו בשעת צהריים לא יכולנו לדגום מהסושי, אם כי שמענו שהוא מהטובים שמותקנים במחוזותינו. מרבית התפריט השתייכה לקטגוריית איזאקייה (ברי האוכל שיפן כה מפורסמת בהם) – כלומר, תפריט פחות פורמלי עם מנות טאפאס ואוכל יותר פאסט פודי במהות שלו (אם כי מוקפד, בוודאי שמוקפד).
פתחנו עם קיורי סאראדה – סלט נקטרינות ומלפפונים חתוכים גס. קודם כול את השילוב בין הנקטרינה (רכה במידה, קשיחה במידה) למלפפון הפריך והניטרלי אני כבר מאמצת הביתה אבל רוטב הוויניגרט עם חמאת בוטנים שכבש את המרכיבים בסערה של חריפות מתקתקה העלה את הסלט לדרגת אמנות.
המשכנו לעוד מנה מצוינת: גיוזה שקדי עגל, שכאמור מכינים במקום את כל מרכיביה. שלושה כיסונים מאודים ואז צרובים בדיוק כמו שצריך. הבצק היה רך אך יציב והמילוי עדין ומופלא. אם יש מי שמעוניין לנסות שקדים אך חושש, הרי שמדובר במנה מצוינת להתחיל ממנה, גרסה מרוככת ונוחה לעיכול. את כל הטוב הזה הורדנו בכוס סאקה (מחיר מיוחד לארוחות צהריים) והמשכנו הלאה.
הסאקה יאקי, פורל צלוי בפחמים, היה מעט נא מבפנים ולא בקטע מוצלח ואילו גלייז הטריאקי הלם אותו היטב אם כי לא טמן בחובו איזו בשורה מיוחדת. כך גם הציוות לאורז ולבוקצ'וי. לעומתו מנת הפילה־או־פיש (Filet-O-Fish), מחווה לקציצת הדג המפורסמת של מקדונלד'ס, הייתה פשוט מושלמת. לחמניית בריוש אוורירית ומאודה שבתוכה נח לו עיגול קוד שחור ומצופה ומעליו כמובן ריבוע צהוב־חרדל של גבינה טבעונית שהייתה עדיפה עשרת מונים על פני גרסת המקור, על אף חסרונו של רוטב השמנת טרטר. בסך הכול ביס רך, עשיר בטעמים ומענג.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
קינחנו עם שתי מנות מקוריות שהוגשו בתוך כוס. מרשמלו על האש היה בעצם כמו ה"מרשמלו פלאף" האמריקני או המילוי של הקרמבו, אם תרצו בגרסה הישראלית, רק ענני ומתקתק ומוקצף בלי להיות פלסטיק צמיגי ודביק ובלי לסבול מכל הרעות החולות שמלוות בדרך כלל מרשמלו תעשייתי, והוא גם היה חרוך מעט מלמעלה. השני היה פודינג שוקולד 70% קקאו עם שבבי קקאו ומלח גס. שניהם היו עשירים מאוד בטעם אך מינוריים ומי שמחפש קינוחי פירוטכניקה עמוסי מרכיבים לא ימצא אותם כאן.
אזיה 19 מצטרפת אל האסייתיות המצוינות שכבר פועלות בירושלים רבתי – סופר המזרח ונאיה – ומספקת חוויה מדויקת, מנות מוצלחות ומיקום שקשה להתחרות בו.
