שאגאל נולד למשפחה חסידית שגרה בשטעטעל קטן באימפריה הרוסית. הוא למד אמנות, עבר לפריז, והפך במהרה לאחד הציירים הגדולים בעולם. העבודות שלו רגישות מאוד, וחשופות מאוד, והן מלאות ברגעים סוריאליסטיים (פרה מנגנת בכינור), ובסצנות ריאליסטיות קורעות לב. ובכולן יש געגוע עמוק ומתוק למולדת הרוחנית והיהודית שלו. השטעטעל תמיד הולך איתו, לכל מקום. כמו חבר ילדות נאמן. הוא מצייר את השטעטעל בזמן שהוא גר ברוסיה. הוא מצייר את השטעטעל בזמן שהוא גר בפריז. הוא מצייר את השטעטעל בזמן שהוא גר בניו יורק. ובכל הציורים מרגישים את האהבה שלו, ליהודיות שבו. שאגאל מביט אל העולב של החיים היהודיים הקטנים. אבל הוא מביט בו באהבה. הוא מבין שזה שלו, שזה הסיפור שלו. הוא לא מתבייש בסיפור הזה, ולא מדחיק אותו. גם כשהוא מצייר פוגרומים, בתים נשרפים, נשים מבוהלות נמלטות על נפשן, גם שם, מרגישים את האהבה שיש בו לגורל היהודי שלו. זה משהו שקשה להסביר. אבל קל מאוד להרגיש.
אני זוכר שחשבתי לעצמי, שם, בין החדרים במוזיאון, חשבתי שהמבט הזה של שאגאל הוא המבט הנכון. כך צריך אדם להביט על גורלו. כך צריך אדם להתייחס לתרבות שלו, לחברה שבה הוא גדל. ובמובן הזה, שאגאל הוא מורה דרך עבורי, כיהודי, שארצו בוערת בדם ובאש ובתמרות עשן. המבט שלו הוא המבט שאני מתפלל לאמץ.
כשיצאתי מהמוזיאון עמדו לי דמעות בעיניים. לא יודע להסביר את זה. אני גם ככה בוכה מכל שטות. אבל שאגאל והציורים שלו, והמלחמה, והגורל היהודי הנורא והנפלא, הכול התערבב לי בלב. מחוץ למוזיאון יש מדרגות ענקיות. ואני ירדתי בהן באיטיות. האוויר היה קר ונקי. ובסוף המדרגות, ראיתי מולי אנדרטה גדולה. היא נראתה כמו שני סלעים ענקיים לבנים, וביניהם סלע נמוך ושחור. התקרבתי לאנדרטה, לראות אותה מקרוב, ואז גיליתי, שהסלע הנמוך והשחור, זה בכלל פסל של יהודי שמקרצף את מרצפות הרחוב. גם הדבר הזה קרה, בווינה המשכילה והמתורבתת. המוני אוסטרים כינסו בכיכרות העיר את היהודים, כפו עליהם לקרצף את הרחוב, והביטו בהם, מושפלים ונדכאים. הם קראו לאירועים האנטישמיים האלה – "חגיגות קרצוף רחובות". אבינו שבשמיים. גם הדבר הזה התרחש בארץ היפהפייה והנאורה הזו.
וכשעמדתי שם, מול הפסל השחור, כבר ממש התחלתי לבכות. פתאום הרגשתי כל כך יהודי, כל כך ישראלי. פתאום התגעגעתי הביתה. לא יכולתי לחכות כבר לחזור לארץ שלי. למדינה שלי. לעם האהוב שלי. לחברה המשוסעת והחבוטה הזו, שבתוכה אני חי. וכשהמטוס נחת על האספלט האטום בנתב"ג, הבטתי בילדים המתוקים שלי, ואז עצמתי עיניים, ובירכתי בלחש, בשם ובמלכות, ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.
