כשהתחילו להגיע התגובות לראיון עם פרופ' שלום צדיק, שפרסמתי כאן בשבוע שעבר, בדיוק הקשבתי לריאיון עם האלוף גיורא איילנד בפודקאסט של קרן נויבך. הטיעון המהמם של האלוף איילנד הוא שמה שאפשר את אירועי 7 באוקטובר לא היה מחדל טקטי או מודיעיני אלא בעיה נפשית שאנחנו סובלים ממנה כאומה. כשבונים קו גבול, הסביר איילנד, חייבים שיהיה לו עומק. לכן אמורות להיות בו שלוש שכבות: קו המגע שבו מסתובבים כוחות קטנים, ואם יפרוץ אליו אויב זה לא יהיה נעים אבל גם לא נורא; אחריו קו מוצבים מבוצרים שבו צריכה להתנהל המערכה העיקרית; ורק הרבה אחורה יישובים אזרחיים שאליהם אסור שהאויב יגיע בשום פנים ואופן. אבל בגבול שלנו לא היה שום עומק. היישובים האזרחיים והבסיסים היו ממש על קו המגע. זה לא עניין של מודיעין – חידד האלוף איילנד – את קו הגבול בונים מתוך תכנון שנים קדימה, בלי קשר להערכות המודיעין. זה עניין של מוכנות נפשית. אין לנו את היכולת הנפשית לקבל את האפשרות שקו המגע שלנו ייפרץ. לכן אנחנו מפזרים חיילים ואזרחים גם יחד לאורך הגדר ועושים הכול כדי שהאויב לא יתקרב. ואם חלילה הגבול נפרץ והאויב חודר – א־לוהים גדול.
בתיאולוגיה החרדית, בהכללה, אין עומק אסטרטגי. במוזיאון הטבע בניו־יורק נתקלתי פעם בחבר חרדי שיצא בשאלה. איך אתה מסתדר פה עם כל המוצגים שסותרים את מה שכתוב בתורה, הוא התפלא. הסברתי לו את מה שמלמדים בכל תיכון דתי, שלא חייבים להבין את הפסוקים של ספר בראשית כפשוטם וכן הלאה. כשישבנו לקפה, אמר לי: "אתה יודע, נדמה לי שאם היו מגדלים אותי על יהדות כזאת בילדותי הייתי יכול להישאר דתי". זו איננה תקלה. זו תפיסת עולם. דורות של מחנכים ומרצים ומשגיחים נלחמים להחזיק את הפשט הכי פשוט של כל סיפור מקראי ושל כל מאמר חז"ל, נכונים לבטל בדרך, אם יתעורר הצורך, ענפים מדעיים שלמים (ארכיאולוגיה, ביולוגיה, אסטרופיזיקה). מתוך אמונה שאם ייפרץ הגבול, אפילו כדי סדק, יחדור דרכו מבול.
בעולמם האמוני של תלמידי הרמב"ם לעומת זאת יש עומק אסטרטגי. כשהקשבתי לרעיון שלוש השכבות שתיאר גיורא איילנד הן הזכירו לי אחת לאחת את שכבות האמונה שמתאר רבי חסדאי קרשקש בספר "אור השם", שמחלק את כל הדברים שאנחנו צריכים להאמין בהם ל"אמונות", "פינות" ו"שורשים". קו הגבול הקדמי אצל הרב קרשקש הוא ה"אמונות": תחיית המתים, ביאת המשיח, בריאת העולם. אלו עקרונות חשובים מאוד. לא היינו רוצים שייפרצו. אבל הם לא קריטיים בשביל הזהות הדתית שלנו. גם אם אחד מהם קצת מתערער הוא לא פוגע בכל האחרים. קו המוצבים שלו הוא ה"פינות" של התורה: נבואה, השגחה, בחירה חופשית. בלי להאמין בהן קשה מאוד להיות יהודי שומר מצוות, ולכן אנחנו נילחם עליהן בכל הכוח. אבל זה בסדר שיתנהל שם קרב, ולפעמים נהיה מוכנים להגמיש חלק מהן ולפרש אותן אחרת. זאת, כשאנו יודעים שעמוק מאחור מוגנים היטב ה"שורשים", היסודות הרוחניים שבהם בשום פנים ואופן אין לנגוע: האמונה במציאות ה' ואחדותו.
כך פחות או יותר חונכנו, וכך אנחנו מחנכים את ילדינו, להבחין בין עיקרי האמונה לסעיפיה. אבל גיורא איילנד הוסיף שיש עוד משהו שצריך לדאוג לו כשנערכים על קו הגבול: אתה חייב שתהיה לך גם עתודה. כוחות רעננים של נגמ"שים או טנקים שלא נמצאים בכלל תחת איום, ורק אם דברים מתחילים להסתבך אתה מזעיק אותם והם מפתיעים ומכריעים את האויב. התפיסה שמלמד פרופ' שלום צדיק, שמצדיקה קיום מצוות גם בלי אמונה ביסודות על־טבעיים (עולם הבא, שכר ועונש, נבואה), היא לא הדרך שאני חי בה את חיי. אבל היא אחד מכוחות העתודה שלי. כוח שאני מעדיף שלא להזדקק לו, אבל טוב לדעת שהוא שם. וכך אם תהיה פתאום מתקפת פתע על אחד מיסודות האמונה הרגילים, אם יעלו בי קושיות שלא אצליח ליישב על השגחת הא־ל או על העולם הבא, אוכל לקרוא לכוח עתודה טרי שיזכיר שהמחויבות לתורה ולמצוות לא תלויה באמונת ההשגחה. ואז, מבטיח הרב קוק, שיישם את השיטה הרבה לפני האלוף והפרופסור, כשאיננו נלחצים משום דבר, נוכל בלב מלא ביטחון להילחם גם על כל שאר חלקי האמונה שלנו. עד התלם האחרון. והפעם להילחם ולנצח.
