מלבד שאיפתה העיקרית לכונן מדינה עבור היהודים, התנועה הציונית ביקשה למחוק את תפיסת הגבר היהודי כדמות חלשה ורכרוכית, חסרת גאווה וביטחון עצמי, שמגיבה בפחדנות להתעללות בה. במקומו היא שאפה לעצב "יהודי חדש", שרירן, שיוכל לעבד את אדמתו ולהגן על עצמו במקרה הצורך, מבלי להזדקק לחסדי זרים. המודלים שגייסה לשם כך היו, בין השאר, יהודה המכבי, בר כוכבא ולוחמי מצדה. למעשה, תהליך יצירתו של היהודי החדש החל בימי תנועת ההשכלה במאה ה־18 במרכז אירופה ומערבה, והתפשט לאחר מכן גם למזרחה, עקב שינויים במעמדם המשפטי של היהודים והציפיות מצד המדינות שבהן התגוררו.
אך בעוד היישוב הישן וישראל הצעירה שאפו למעין "צבר" מחוספס, בארצות הברית קם לו יהודי חדש שאף אחד לא צפה, כזה שהיה יכול להתפתח רק שם. ההיסטוריונים הצניעו את התופעה גם מפאת חשיבות המקרו שלה, אך גם מפאת הבושה. היהודי החדש האמריקני היה גנגסטר.
הידועים והגדולים מבין אותם גנגסטרים יהודים היו מאיר לנסקי ומיקי כהן, אבל לצד כל גנגסטר יהודי היו בריונים יהודים בדרגות שונות בארגון. הם התעסקו בהימורים, משקאות ונשק, ולא ממש הביעו תפיסה סולידרית כלשהי עם אחיהם באירופה. זו גם הייתה תקופת הזוהר של המתאגרפים היהודים, כמו בני לאונרד ובארני רוס, שהפכו לסמלים של חוסן וקשיחות, ושל אלו שרצו להיות כמותם אך נאלצו להתאמן אחד על השני. עבורם, ללכת ולהרביץ לנאצים הייתה פעילות תרבותית משודרגת.
איך נאבקו מאפיונרים יהודים בנאצים באמריקה בזמן מלחמת העולם השנייה
מייקל בנסון
מאנגלית: דפנה לוי
מטר, 2024, 336 עמ'
כשהיטלר עלה לשלטון ב־1933, הפשיזם החל לפרוח גם באמריקה. רוב האמריקנים התעסקו אז בענייניה. גם האמריקנים ממוצא גרמני לא הלכו שולל אחרי המסר של האיגוד הגרמני־אמריקאי, הארגון המרכזי של הנאצים בארה"ב, שנקרא "הבונד". היו אז למעלה מ־12 מיליון גרמנים באמריקה; רק 500 מהם, פחות מאחוז, היו חלק מהתופעה. יהודים היו בערך כחמישה מיליון. אבל פעילים נאצים החלו להתאגד בערים הגדולות, ולנצל עד תום את מרחב חופש הביטוי שמעניקה החוקה האמריקנית.
איש אחד החליט שלא עוד. היה זה שופט יהודי וחבר קונגרס לשעבר בשם נתן פרלמן. הוא פנה למאיר לנסקי ולאחרים כדי שיקימו "צבא של בריונים" שיילחמו באנטישמים. זה אכן נשמע כמו סרט המשך גנוז ל"ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו (שרבים הגדירו אותו כ"מערבון שואה"). תוסיפו לכך דמויות עם שמות כמו היימי "הסמור" קוגל, בני "המקפץ" לוין, ג'ייק "אגודל שמנוני" גוזיק, או אלברט "טיק טוֹק" טננבאום, ואכן התחושה הראשונית היא כי מדובר במבדה קומי סאטירי, אבל העובדות ברורות: לאמריקה היה "יהודי חדש" משלה.
מקיש הגולגלות
את רוב פרטי הפרשה הזו מכנס מייקל בנסון האמריקני בספרו "גנגסטרים נגד נאצים". הספר הוא שילוב מבדר של עיון רך, הכתוב בשפה פשוטה, קצבית וקולחת, יחד עם תיאור אפיזודות ואירועים שאכן קרו. בנסון הרשה לעצמו מעט חופש יצירתי בדיאלוגים, ובניגוד להיסטוריונים או בכלל ליהודים המעורים בנושא, נותן לבריונים הרבה כבוד, על גבול ההרואיות.
לא מדובר בעניין אגבי. באופן הזה בנסון מדלג על המורכבות המוסרית הכרוכה בשימוש בגורמים פליליים להשגת מטרה ישרה, ובאופן פרקטי יותר: איך מיישבים מעשי "פטריוטיות" עם עבריינות, היכן עובר אותו גבול בלתי נראה בין פושע לגיבור, והאם, נוכח המתואר, צריך לשקול מחדש, כתופעה רחבה יותר, את תפקידה של העבריינות בתנועות צדק חברתי, את האתיקה של האלימות במלחמה בדיכוי, ואת חשיבות העמידה נגד הפשיזם, לא משנה מה המחיר.
ואולם משימתו של בנסון ככותב, מלבד להפנות זרקור לתופעה ההיסטורית, היא בעיקר להפיח חיים בעובדות, בנתונים ובמספרים, והוא עומד בה היטב. הוא לא מנתח או מנסה להסביר את המשמעות שמאחורי האירועים; את המשימה הזו הוא משאיר להיסטוריונים. לא מעט מקום מוקדש בספר לתיאור הטקטיקות חסרות הרחמים של הכנופיות היהודיות.
בנסון מציין אירוע תרבותי שולי לכאורה, שבמבט לאחור הייתה לו משמעות מכוננת – הופעת חוברת הקומיקס הראשונה של "קפטן אמריקה", במרץ 1941. זו הייתה הצגתו הראשונה של דמות הקפטן בפני הנוער האמריקני, ו"הוא נראה שם פורץ לקודש הקודשים של היטלר, ובאמצעות מגן הפסים והכוכבים הודף בקור רוח קליעים נאציים שיורים עליו כמה שומרים ומנחית מכה אחורית ימנית על לסתו של היטלר".
פחות או יותר, כך גם מתוארות חלק מסצנות הקרב שהתרחשו באמת: "כהן שלח מבט מהיר סביבו, לוודא שאיש אינו רואה, והתנפל על הנאצים. הוא תפס במהירות את ראשי שניהם והקיש את גולגולותיהם זו בזו… לסופרמן הספיקה נקישה אחת בשני הראשים כדי שהנבלים ייפלו ארצה חסרי הכרה. אבל כהן, שאמנם היה קשוח אבל לא סופרמן, היה צריך לחזור על הפעולה כמה פעמים והצליח רק לטשטש אותם".
בהתרחשות קומיקסית אחרת, נטולת אלימות (הדיל הבסיסי בין פרלמן ללנסקי היה לא להרוג, אבל אפשר לפצוע קשה), מצא לנסקי שני נערים יהודים חסרי מעש, פיתה אותם בדולר אחד לכל אחד כדי שייכנסו לאירוע. כאשר הנואם הראשון עלה על הפודיום, "הנערים עמדו וצעקו, להיטלר יש ביצה אחת! וכל אחד מהם שלף את הבקבוקון שלו וזרק אותו לעבר הפודיום. אלה היו פצצות סירחון. הנערים אפילו לא חיכו שהבקבוקונים יתנפצו; הם הסתובבו במהירות ורצו אל היציאה. המשטרה תפסה אותם, והאשימה אותם בהפרעת הסדר הציבורי".
מעטים נגד רבים
נראה שרק באמריקה תופעה כזאת הייתה יכולה להתרחש. הן מהצד היהודי, אבל גם מהצד הנאצי. כשהיטלר וחבריו החלו לנסח את אידיאולוגיית השנאה שלהם, מקורות ההשראה שלהם – מלבד חלקים בהיסטוריה הגרמנית, ואי־אילו אלמנטים של כתות ותורת הנסתר – נלקחו גם מההיסטוריה האמריקנית. דוגמאות לא חסרו, בהן 300 שנות עבדות של השחורים, והכיבוש חסר הרחמים של ציוויליזציות ילידיות תחת מה שהלבנים קראו "הייעוד הגלוי" – חוק לא כתוב שהתיר ללבנים להשמיד במצפון שקט מיליוני אינדיאנים, בגלל האמונה שהייעוד הגלוי הוא שהאדם הלבן ישלוט בצפון אמריקה.
בנוסף, היו אלו האמריקנים שהביאו לעולם בסוף המאה ה־19 את רעיון האאוגניקה – האמונה בשיפור המין האנושי באמצעות רבייה סלקטיבית. זאת ועוד, בשנות השלושים נחקקו בארה"ב חוקי ג'ים קרואו, שהחילו הפרדה גזעית בכל המרחב הציבורי. כתבים וטקסטים שונים של פוליטיקאים, הוגים או אנשי עסקים אמריקנים צוטטו ברייך השלישי. אגב, רוברטו בולניו הצ'יליאני כתב ספר מבריק ומעורר השתאות בשם "ספרות נאצית ביבשת אמריקה" – אנציקלופדיה בדיונית של סופרים ימניים ופשיסטים מרחבי אמריקה. בכל פרק מופיע פרופיל של מחבר מורכב, עם ביוגרפיות מפורטות, יצירות והשפעה.
האירועים המתוארים בספר התרחשו בניו־יורק, שיקגו, ניוארק ואזורים מסוימים בחוף המערבי. "בסופו של דבר היו רק חמישה־עשר קרבות אגרופים ובהלה רבה של הנאצים. אם הנאצים היו עומדים על שלהם ומניפים את אגרופיהם, ייתכן שהיו מנצחים, כי הם עלו במספרם בהרבה על הגנגסטרים. אבל הם היו חלשים וייללו כרוחות רפאים".
זוהי באמת השאלה המהותית הבלתי פתירה של הספר: הבריונים הנאצים לא הצליחו אף פעם להגן על עצמם, ולא תכננו שום מתקפות נגד. באופן אירוני, הם שהתנהלו בסיפור הזה כמו אותו "יהודי ישן" – חלש ורכרוכי, חסר גאווה עצמית, המגיב בפחדנות ולא תוקף בחזרה.
