הספר שמאיר באור חדש את הבגידה והריגול

הדיווחים מן הימים האחרונים על חשיפת בוגדים בתוכנו לטובת איראן מעוררים תהיות וסקרנות, ומעלים את סוגיית הנאמנות למדינה. זהו תזמון קולע במיוחד לקריאת ספרם החדש של שלמה פלד ואילן דיאמנט על הבגידה.

אינספור ספרים על בגידה וריגול ראו אור. מה מיוחד בספר הזה? התשובה טמונה בכותבים ובאג'נדה שלהם. שני המחברים – פסיכולוגים ואנשי מודיעין – דנים בהקדמתם בהרחבה בנושא הבגידה מן ההיבטים העקרוניים־ציבוריים, כגון המשמעות המוסרית, המשפטית והחברתית שלה, ועד הנזקים הממשיים שהיא גורמת למדינה ולסוכניה החשאיים במדינות אויב. בסופה הם מצביעים על המתודולוגיה של המחקר, ומדגישים את מטרתם "ללמוד על הדינמיקה הנפשית, על המניעים ועל הנסיבות, ולהעלות השערות בנוגע למרחב הפסיכולוגי של הבגידה".

הניתוח שלהם מתבצע בעזרת גישה פסיכו־ביוגרפית ומתבסס על מקורות שונים בכתב ובעל פה, כולל הודאות של נאשמים בריגול, עדויות של אנשים שהכירו אותם, סרטונים ותצלומים, מכתבים, ראיונות, אוטוביוגרפיות שכתבו מרגלים וכדומה – כאשר הכוונה אינה לשפוט, לגנות או להצדיק, אלא "להתבונן ולנתח את תפריט חייה של הדמות, להתרשם מסיפורה ומתפיסתה את עצמה, (להכיר) את אמונותיה על העולם ואת האופן שאלה עיצבו את התנהגותה".

ספרם של פלד ודיאמנט אינו עוד סיפור מעשייה על מרגלים ובוגדים, וגם מחבריו שייכים לזן אחר של כותבים. מצד אחד הם יוצאי מערכת הביטחון הקשוחה, אבל הכשרתם הפסיכולוגית ודרך ההסתכלות והניתוח שלהם נוטים דווקא לצדדים הרכים: לנפש, לרגש, לצלקות ולמחירים האנושיים של הבגידה. "בגידה בממלכת הסוד" אינו סיפור מתח מרתק ומבדר של לוכדי־מרגלים קשוחים, אלא סיפורם של אנשי חוכמת הנפש, שחושף ואף מגלה הבנה וחמלה לחולשות ולפצעים הסמויים של הבוגדים, ומציב במרכז את מאפייני האישיות ואת המניעים והצרכים הפסיכולוגיים שלהם.

הספר אפילו מעז לשאול את השאלה מרחיקת הלכת: האם בכל אחד ואחת מאיתנו טמון פוטנציאל לבגידה? באילו תנאים יעבור אדם את הקווים, אילו צידוקים, הנמקות ואולי תירוצים הוא נותן לעצמו, ומה המחירים שמשלם הבוגד? האם אפשר לנבא התנהגות קיצונית כזאת? האם ניתן להקטין את הסיכונים להתרחשותה של בגידה?. בהקשר זה, מעניינת האבחנה הגלויה והחדה של כתב בכיר שעוסק בקהילת המודיעין הישראלית, ושמתייחסת לפסיכולוגיה של איש המודיעין כפרט: "הוא יודע היטב, וזוכר כל העת, שטרם נולד האדם שאינו בר־גיוס, ולכן הוא נזהר ומודאג מאישיותו שלו… והשאלה הקשה מכולן: האם זה בכלל אפשרי לסיים את המסע הזה… לא כבוגד ולא כנבגד?"

ספר כזה יכול היה להיכתב רק בעידן הבשלות של הפסיכולוגיה, כאשר גישות שונות ותיאוריות רבות ואף מנוגדות מכשירות את הפסיכולוג לראות את הדקויות שמאחורי חציית הקווים הבוהקים; את האדם שבתוך העבריין, את הילד הפגוע שבתוך הבוגד. או, למשל, את האנגלי החש נרדף באהבתו לגברים, ונזקק נואשות לחמימות המדומה שמרעיף עליו מפעילו הסובייטי. דווקא זווית הראייה ה"רכה" ולא זו ה"קשה", המשפטית או הביטחוניסטית, היא שהופכת את הספר למיוחד, חדשני ומעניין. קרוב יותר לספרות יפה מאשר לספרות מתח בידורית, קשוחה ומצ'ואיסטית.

פגמים בתהליך המיון

בכישרון רב ובשפה מדויקת מצליחים פלד ודיאמנט לדחוס לתוך ספר לא־עבה־במיוחד 16 ביוגרפיות תמציתיות של בוגדים, מתוכם שמונה (!) ישראלים (אודי אדיב, ישראל בר, מרדכי ואנונו ועוד), יהודים (ג'ונתן ואן פולארד), מדענים בתחומי הסוד (קלאוס פוקס, מדען גרעין; מרקוס קלינברג מתחום הלוחמה הביולוגית) וכמובן השלישייה האנגלית (מתוך "רביעיית קיימברידג'" המפורסמת): פילבי, ברג'ס ובלאנט.

כל פרופיל של דמות כולל בדרך כלל ניתוח של המניעים המשוערים לבגידה: הפרעות נפשיות, שאיפות שלא באו אל מימושן, מצוקות שונות. המניעים לבגידה מכסים לרוב את הקשת המוכרת לנו מרמזים ברומנים, ולאו דווקא מפרוטוקולים של משפט או דו"חות משטרה: כסף, אידיאולוגיה, חריגוּת חברתית או מינית, קשיים ביחסי המשפחה ועוד. לכך מצטרפים מאפייני אישיות שרק עין מקצועית מיומנת מצליחה לחשוף: מעצורים מיניים, זהות לא ברורה, אפילו סכיזופרניה או הפרעה פסיכיאטרית אחרת.

בין 16 הדמויות בספר, רובן בוגדים מפורסמים, מתגנבות כמה דמויות פחות צפויות, כמו אדוארד סנודן – עובד ה־CIA לשעבר שהדליף מידע סודי על תוכניות המעקב של השירות החשאי בארה"ב אחרי אזרחים אמריקנים, ונמלט לרוסיה. וגם כמה בוגדים נשכחים: אברי אלעד מפרשת "עסק הביש" בקהיר, ויקטור אוסטרובסקי (שנמלט לקנדה), ומרדכי קידר ("האסיר X") – פושעים מועדים שגויסו למודיעין במחשבה ש"ינצלו את ההזדמנות לחזור למוטב ולשרת את המדינה".

אחת ממטרות הניתוח הפסיכולוגי בספר, במישור המעשי־ארגוני, היא גם לזהות נקודות תורפה שאפשרו את הבגידה. למשל, פגמים בתהליך המיון וההעסקה בשירות. הערה בהקשר זה: בתיאורים של מקרי הבגידה הישראליים עולה שוב ושוב שמו הפסיכולוג המנוח ד"ר דוד רודי. המחברים, בחוכמה שלאחר מעשה, כותבים כי הוא "מימש תפיסת מיון הדוגלת בגיוס של מועמדים נועזים, בעלי רקע עברייני, שהוכיחו שהם מסוגלים להפר חוקים…". לאחר הכישלון הנורא במקרים של המרגלים אלעד וקידר, תפיסת המיון הזאת הושלכה, לדברי המחברים, לאשפה, ובצדק. אבל לא זו בלבד שתפיסה זו עצמה הוכחה כאסונית, אלא גם – מה שהמחברים לא ידעו או לא רצו לכתוב – לידתה של תפיסה זו במקור מפוקפק מיסודו: ד"ר רודי עצמו היה דמות עבריינית, אם כי כריזמטית. כפי שהעידו לאחר מותו פסיכולוגים שעבדו עימו בקליניקה, הוא עצמו עבר על החוק ועל כללי האתיקה של מקצועו. יש לקוות כי כיום מקפידים יותר בשירותים החשאיים הישראלים לשמור על השומרים, ולא להעסיק בארגון עצמו מנהלים "המאמינים שניתן 'ליישר' את מי שכבר ביצע פשע או נהג לשקר…" או כאלה שאינם עומדים בפיתוי "לגייס אנשים יצירתיים ו'ציוריים'… שניתן לאבחן אותם כבעלי הפרעה אישיותית אנטי־חברתית או פסיכופתית".

חבל שלא נכללו בספר שני מרגלים מפורסמים מאוד בשעתם, שהוצאתם להורג ב־1954 באשמת בגידה בארה"ב לטובת הרוסים שנויה במחלוקת עד ימינו: בני הזוג היהודים אתל ויוליוס רוזנברג. הם אומנם זכו לכיסוי ספרותי ניכר, אבל מעניין לדעת כיצד החוקרים הישראלים היו רואים את המקרה שלהם – במיוחד לאחר שכיום ידוע בוודאות שהרשעתה של אתל התבססה בעיקר על עדות השקר של אחיה דייוויד גרינגלאס, בתמורה להסרת שמה של אשתו מרשימת הנאשמים, ושבמשפט לא חסרו אלמנטים אנטישמיים.

פולארד הזהיר מפצצות

הפרקים הביוגרפיים מאפשרים לא רק להכיר די מקרוב ודי לעומק את הדמויות, ולגלות בהם צדדים שונים. כך למשל הפרק על ג'ונתן פולארד, שכישראלים הערצנו את הנכונות שלו לקחת סיכון אישי ולהעביר לישראל מידע סודי שהאמריקנים סרבו לתת לנו. ואולם הניתוח של אישיותו והתנהגויותיו, קשריו עם משפחתו, עם חבריו בעבודה ועם נשים, מעלה תמונה פחות מלבבת. למשל, נטייתו לטוות סיפוריים שקריים כדי להרשים את סביבתו החברתית או את מעסיקיו ולגרום להם לחשוב שהוא בעל חשיבות ויודע יותר ממה שהוא באמת. לדוגמה, כשנוצר קשר בינו ובין איפא"ק, השדולה הישראלית בארה"ב, הוא אמר להם "שמצותתים להם, שהם נתונים לפיקוח ומעקב פיזי, והמליץ להם לבדוק היטב אם פצצות הונחו במכוניותיהם… מראייניו הגיעו למסקנה חד־משמעית: פולארד 'ירד מהפסים'…".

חשוב לזכור כי תיאורי המקרה, ובעיקר הניתוחים הפסיכולוגיים, הערכת ההתאמה לתפקיד והרקע האישי, הסביבתי והנפשי של הדמויות בספר, מבוססים על מקורות מיד שנייה ולא על התרשמויות והיכרות ישירה עם הדמויות. עובדה זו משפיעה הן על היקפן של הביוגרפיות ועל מורכבות הניתוח, שמשתנות ממקרה למקרה, והן על תוקף המסקנות שאפשר להסיק מחומרים אלה.

הביוגרפיות הארוכות והמפורטות יותר עוסקות בבוגדים ממוצא אנגלי ואמריקאי, וזאת משום שהארגונים החשאיים עצמם, שיטות החקירה שלהם והאיכות המילולית של החומרים הכתובים שם, מייצרים ערימות של מסמכים שאפשר להפיק מהם תובנות תלת־ממדיות ולעיתים סותרות על אודות הנאשמים. לעומת זאת, כמות החומרים בתיקים של המרגלים והבוגדים הישראלים, או של בוגדים בני אומות אחרות שכלולים בספר, קטנות בהרבה ולעיתים אפילו דלות.

ההבדלים בכמות החומרים אינם מעידים תמיד על האיכות, שכן הימצאותם של חומרים רבים יותר לא בהכרח משפרת את יכולת הניתוח. לעיתים כמות החומר משקפת בעיקר את הסנסציה הציבורית שהתעוררה סביב בוגדים ומרגלים מסוימים, וגרמה להם להיות עטופים בשפע רב במיוחד של חומר כתוב. זה כולל רומנים היסטוריים וביוגרפיות (שלא בהכרח נאמנים לאמת) שנכתבו על ידי הבוגדים או קרוביהם, תמורת שכר סופרים מנופח שהבטיח להם רמת חיים גבוהה כשהשתחררו מהכלא.

מותר להניח ולקוות שהיכולת המקצועית הגבוהה של שני המחברים אפשרה להם לבחון בדקדקנות את המקורות ולייצר את האיזונים המתבקשים בין כמות לאיכות ולהבחין בין אמת לבדיה, ושהפרופילים הפסיכולוגיים שיצרו עבור הדמויות בספר אכן משקפים את המציאות לאמיתה.

זהו ספר מעניין מאוד, שמאיר באור חדש את הבגידה והריגול ואת מי שהתפתו לבצעם. לעיתים גודש המקרים והניתוחים – בעיקר במקרים של בוגדים בעלי פרופיל תקשורתי גבוה במיוחד – מציף את הקורא. מותר בהחלט לדלג זמנית על פרק כלשהו או לקרוא את הפרקים שלא לפי סדרם. עם זאת, מומלץ שלא לוותר על קריאת ה"סוף דבר", שעובר מניתוח שכלתני וכתוב למישור של שיח בין שני הכותבים, ומשום כך הוא רך, אנושי ונגיש במיוחד.