על מה הספר הזה? אפשר לענות בקלות, שכן זהו סיפור ממוקד, עם קו עלילה אחד. סיפור על בניין במין גרסה פנטסטית למחצה של עיר ישראלית גדולה בשנות החמישים. דייריו שומרי המצוות, כולם אנשים חביבים בעלי מוזרויות, מתעשרים בגלל תגלית של אש־תמיד הבוערת ללא חומר בערה, מתוך בור שנפער בחצר הבניין. הם ממסחרים את האש הפלאית, בקודש ובפסאודו־קודש ובחולין. איש איש מן הדיירים משקע בסיפור ובאש את תשומותיו על פי נסיבות חייו ומוצאו, ובעיקר על פי סוג טרלולו. ומקץ שבע שנים… ובכן, כמו בפסוק, מקץ שבע שנים נעשית שמיטה ואת מהותה יגלה הקורא.
אפשר אפוא לענות בקלות על מה הספר הזה, אך השאלה הזאת לא ממש רלוונטית. לא על מה הספר, ואפילו לא מה הוא רוצה לומר. כי המסרים המרכזיים – ובפרט שתאוות בצע היא אומנם בסיס לפריחה כלכלית אבל היא גם מידה רעה שסופה עונש – אינם חדשים או מסעירים או אפילו מעניינים. לא המסרים ולא תוכן העלילה חשובים, כי ניכר שהם נתפרו כדי למלא במרב ההתאמה את מה שרצה המחבר לעשות, והצליח: ליצור חגיגה של תודעה יהודית. של סמלים, של רעיונות, של ציטטות, של אנטי־ציטטות, של לשונות מקרא ומִשנָה, מדרש ואגדה, שירת ימי הביניים ופילוסופיית ימי הביניים, קבלה וחסידות. וזאת דווקא בעולם שהוא כאמור מודרני וישראלי, אף כי לא ריאלי.
לשם כך רקם סיפור שיוכל לדרוך על כמה שיותר סמלים ולשונות כאלו. הוא מתרחש סביב שניים מאבות הנזיקין, הבור וההבער. רובו מתחולל סביב שבתות, ובהפרש של שבע שנים. הדמויות הן אנשים של בית כנסת ובית מדרש, של מאגיה מסורתית, של יידישקייט אשכנזי ושל אמרות כנף בערבית־יהודית. וגם מישהו ההולם במקרה תיאור מדרשי של המשיח. מיפוי מערכות הסמלים המשוקעות בספר הזה, ואשר מתרמזות בפיהם של המספרת ושל הדמויות, יכול לשמש נושא לעבודות אקדמיות, אבל עוד קודם לכן מכשיר לחידוד כושר הציד של הקורא.
כך באשר לסמלים, וכך באשר לשאיבה מלוא־חופניים מן המקורות. בכל משפט שני, אם לא בכל משפט, יכול הקורא לעצור ולהיזכר במקור שמצוטט או מעובד בו, בדרך כלל בהומור. דוגמה קצרה ואקראית, שיש בה גם כדי להדגים את מגע הנשגב והחומרי: "החלה שיינא להכין את האומצות. נתחים נתחים נזרקו על מחבתות ואסכלות ונדקרו במזלגות ונתהפכו מצד לצד וכל היפוך העלה עננת ריח… עד שהנמיכה התקרה קומתה מפני הריח", המכונה בהמשך "רסיסים זעירים של תיאבון" הממלאים את האוויר, ואשר עולים מ"שפודין" של "קוביות בשר עם קוביות חֵלב מריאים". כמות המילים האקזוטיות מהמשנה והתלמוד ומשאר מקורות המשובצות בספר זה, ובדרך כלל מובנות מתוך ההקשר גם למי שאינו מכירן, היא אולי חסרת מתחרים בסיפורת הנכתבת כיום, והיא לעונג.
אפשר לנחש שבביקורות אחרות על הספר ייחרץ דינו לשלילה באמצעות הביטוי "עושר השמור לרעתו", אולי אפילו "התייפייפות מילולית", "התקשטות בנוצות" וכדומה. בעיניי מדובר בסגולה גדולה, וזאת לא מפני שהכברת נידחי־המילון ומשחקי שבץ־נא עם המקורות הם תמיד יתרון, אלא מפני שהדבר נעשה כאן בהומור ובמשחק. אומנם לפעמים נמשך המחבר אחר לשונו, אחר קסמי הקרנבל המילולי, ונקלע לפטפטת מופלגת, משל היו גיבוריו גיבורי חיים הזז. אבל בדרך כלל זה חי וזז.
