העונה החדשה של האופרה הישראלית נפתחה בהפקה נהדרת. האופרה הקומית "שיקוי האהבה" שהלחין גאטנו דוניצטי וכתב המשורר פליצ'ה רומאני, מספקת בידור קליל מצוין וחוצה-תקופות, שמשלב מלודרמה וקומדיה ומצליח גם היום מעט לרגש ולשעשע. הבימוי המאוד ישראלי מוסיף עונג אסתטי על זה העלילתי והמוזיקלי, שחוברים יחד להפקה מקסימה, וגם תבלין נוסף וחשוב שמיד ניגע בו – נוסטלגיה.
העלילה הרומנטית פשוטה וקלאסית: נער ונערה, נמורינו ואדינה, שגדלו יחד באותו הכפר מתבגרים. הוא, איכר עני ותמים, נותר מאוהב בה, בעלת אדמות יפה ומתוחכמת. אך היא לא משיבה לו אהבה. אדינה מהתלת בו ונענית להצעת נישואין חצופה של סמל, מפקד כיתת חיילים שמגיעה לכפר. נמורינו – שהקשיב לסיפור האגדה הרומנטית הביניימי על טריסטן ואיזולדה ושיקוי האהבה שלהם – מוצא לו "שיקוי" כזה אצל רוכל-נוכל שמתחזה לרופא. בסופן של שלל אכזבות ותלאות, אדינה תעבור תהליך של התחברות לרגשותיה, שבו תכיר במאמציו ובהקרבתו של נמורינו למענה, ובכך שלמעשה גם היא אוהבת אותו. השניים יתאחדו. הכפר יריע להם והכול יהיו בטוחים ששיקוי הקסם אכן פעל את פעולתו.
הבימוי, בפרשנותו הישראלית, העביר את העלילה מכפר איטלקי קטן במאה ה-19 לשדות העמק הארץ-ישראליים בימי טרום הקמת המדינה. שדה חמניות מרהיב (שנעשים בו כמה אפקטים מתוחכמים) נפרש על הבמה, לצד פרדס תפוזים וערימות חציר, ותלבושות הכפריים כוללות חולצות רוסיות רקומות, מכנסיים קצרים וסנדלים תנ"כיות לבני הכפר, ומדים – שמבקשים להידמות למדי צנחנים ישראלים – לכיתת החיילים. נוסטלגיה ארצישראלית.
הנוסטלגיה הרשמית של ההפקה טמונה בכך שהיא מחווה של הבימאית שירית לי וייס, להפקה משנת 1997 של במאי התיאטרון עומרי ניצן, ש"שיקוי האהבה" הייתה עבודתו הראשונה באופרה. לא צפיתי בהפקה המקורית ולכן איני יכול להשוות בינה לבין הנוכחית. מכל מקום, הפרשנות הייחודית של ניצן יצרה זיקה בין האופרה האיטלקית לנופי הארץ והיא מעוררת תחושות נוסטלגיות לארץ ישראל הישנה. ביטוי פרשני ונוסטלגי נוסף מתבטא ברעיון הכפילים בבימוי הדמויות הראשיות, שמייצגים שלבים שונים של חייהם, מימי ילדות ונערוּת.
כדרכו של רגש הנוסטלגיה המתעתע, מעורבים בו תחושות של געגוע וחיבה משמחת לצד דוק של עצב. בימים אלה, מראות של שדות כפריים ישראליים, שירים, מחולות, אהבות ואכזבות, עם קבוצת חיילים שמשתלבת בין החקלאים – מעוררים געגוע עז לימי תום קיבוציים שלפני ה-7 באוקטובר ולימי סולידריות שמיד לאחר המועד הרע הזה. בה בעת הם מספקים אסקפיזם רגעי נעים מהמצב.
באופן אישי מאוד, עם תחילת ניגון האינטרו לאריה המפורסמת לטנור, "דמעה חמקנית אחת" (("Una Furtiva Lagrima", חמקה לה דמעת געגוע נוספת לאבי ז"ל, שאת קול הטנור שלו הבוקע מן המקלחת ושר את האריה הזאת, איני יכול לשכוח. נוסטלגיה פרטית.
סולני ורקדני ההפקה עשו עבודה טובה מאוד. יעל לויטה הישראלית הפגינה יכולות קוליות מרשימות. עודד רייך, בתפקיד בלקורה הסמל, שר, שיחק ורקד בכישרון קומי. זוג הנוכלים דולקמרה, יונוץ פאסקו ושקד סטרול, שעשעו ביותר. וכך גם המצו סופרן ענת צ'רני, בתפקיד מרכזי וקליל. להשתחוויה שלאחר הופעת הבכורה, לצד הבימאית וייס והמנצח עידו ארד, בלט, לפחות לעיניי, אדם בלבוש מעט פחות אופייני לאירועים מעין אלה – בכיפה וציצית – שהתגלה כמעצב התנועה עידו גידרון.
הפקת "שיקוי האהבה", בהשתתפות מקהלת האופרה הישראלית והתזמורת הסימפונית הישראלית ראשון-לציון, תועלה על הבמה עד 18.11.24 בבית האופרה בתל-אביב.
