בהודעה לקונית לתקשורת שעברה כמעט מתחת לרדאר, נמסר לפני כמה ימים שעצרת הזיכרון לרצח ראש הממשלה יצחק רבין לא תתקיים השנה, על פי בקשת המשפחה. זו השנה השנייה ברציפות שבה מתבטלים הטקסים הרשמיים לזכר הרצח. בשנה שעברה הם בוטלו מאותה הסיבה – המלחמה הקשה שבה נמצאת מדינת ישראל, עם מעגלי הפגיעה הרבים שהיא יצרה בציבור הישראלי. "אין זאת העת לטקסים גדולים", כתבה דליה רבין, בתו של ראש הממשלה שנרצח בשנת 1995.
אולם הבקשה של המשפחה, ולא פחות מכך הנימוק לבקשה, תמוהים למדי. האם בשל המלחמה בוטלו אירועי יום הזיכרון לחללי צה"ל? האם השתנתה המתכונת של יום הזיכרון לשואה ולגבורה? לו היה מדובר בטקס חגיגי לציון אירוע משמח ניתן היה להבין את ההתלבטות האם לקיים אותו, התלבטות שעלתה סביב חג הפורים ויום העצמאות של שנה שעברה, ואירועי שמחת תורה השנה. אך יום הזיכרון לרצח רבין הוא יום עצוב שנקבע לזכר מאורע איום ונורא שקרה בתולדותינו. איזו סתירה קיימת בינו ובין האווירה שהוא מייצר, לבין התחושה הקשה השוררת אצלנו עקב התמשכות המלחמה?
לא יהיה זה מופרך לשער שהנימוק הרשמי לביטול הטקס בא לכסות על נימוק אחר, שמשפחת רבין והמעגל שסביבה מתקשה לומר בפומבי. לאורך שנים ארוכות, החל מהשנה שלאחר הרצח, נוצלו אירועי הזיכרון לרצח רבין לקידום המשנה הפוליטית של המחנה שצידד ודחף להסכמי אוסלו ואף ניסה להביא לחלוקת הארץ, מתוך אמונה שהיא זו שתסיים את סכסוך הדמים בינינו לבין אויבינו הפלסטינים. זה היה המסר שבו התמקדו הנאומים בטקסים, אלה היו הכותרות במודעות שקראו לציבור להשתתף בהן, וזה היה התוכן של האייטמים בתקשורת לקראת יום השנה.
הגיוס של זיכרון רצח רבין לתעמולה בעד הסכמים שמבוססים על ויתורים מפליגים לערבים, גרם לציבור שמסתייג מהסכמים כאלה (שהלך וגדל מדי שנה) להיות מודר מאירועי הזיכרון, ובהדרגה יצר תחושה שזיכרון הרצח הוא עניינו של מחנה השמאל בלבד. לא פחות מכך היה זה מסע ההסתה נגד הציבור הימני, במיוחד הדתי, שהתחולל מייד לאחר הרצח וקם לתחייה מדי שנה בחודש חשוון/נובמבר.
מאז שפרצה המלחמה אנו אוכלים את פירות הביאושים של ניכוס הזיכרון לטובת אג'נדה של מחנה פוליטי אחד. המלחמה שבה אנו מצויים הורידה מהשולחן את פתרון שתי המדינות ואת התקווה שניתן להגיע לשלום עם הפלשתינים בעתיד הנראה לעין. הציבור הקטן שעדיין מאמין בכך נתפס בציבור הישראלי כמנותק מהמציאות. המארגנים של טקסי הזיכרון כנראה הבינו זאת, ומצאו את עצמם עומדים מול שוקת שבורה – אם ידבקו בתכנים שמילאו את הטקסים בעבר הם ייתפסו כהזויים וגם זיכרון דמותו של יצחק רבין ייפגע, ואם יעשו תפנית חדה וישנו לחלוטין את התכנים והמסרים של אירועי הזיכרון תהיה בכך הודאה במשגה שהם עשו עד היום ובקריסה של תפיסת עולמם. בנוסף, הם יספגו ביקורת נוקבת מהחסידים המועטים שנשארו ל"דרך השלום", שמספרם קטן אך הקול שהם משמיעים בשיח הציבורי עדיין חזק.
ההזדמנות ליצור יום זיכרון משותף לכל חלקי החברה הישראלית ולשאוב ממנו מסרים שחשובים לקיומנו כאן, קיימת גם השנה, והחמצתה תהיה כואבת אולי אפילו יותר מבעבר. במשך רוב שנותיו עסק יצחק רבין בפעילות למען ביטחון מדינת ישראל, הרבה יותר מהזמן שבו הוא עסק בקידום הסכמי אוסלו. השנה יותר מתמיד הדאגה לביטחוננו עומדת במוקד של החיים הציבוריים ואף האישיים של רבים מאיתנו. ניתן היה להעלות על נס את תרומתו של רבין לביטחון, ולאורה להעלות את קרנם של האנשים הרבים שמזה שנה ויותר מקדישים את זמנם ומוסרים את נפשם למען ביטחוננו. לא פחות מכך חשוב היה לדבר על הלקח החשוב ביותר מהרצח – החתירה ההכרחית לאחדות, לשיח מכבד, לשיתוף פעולה בין מחנות יריבים. דווקא בשנים האחרונות – בוודאי בזמן המאבק על הרפורמה המשפטית אבל גם כעת – יש בינינו, בעיקר בפוליטיקה ובתקשורת, שטרם הפנימו את הצורך הדחוף לסיים את המלחמה הפנימית בישראל שמסכנת את קיומנו.
יש לקוות שההפסקה של אירועי הזיכרון לרצח, שכפתה עלינו המלחמה, היא הפסקה זמנית. אם אכן כך, אסור לנו לחזור לאופי שנשאו האירועים האלה בעבר. טוב תעשה החברה הישראלית אם תנצל את פסק הזמן הזה לאתחול מחדש של הטקסים וליציקה של תוכן חדש לטקסים, תוכן שיחבר בין החלקים של החברה הישראלית ולא יפריד ביניהם. חזרה למצב הקודם או הפסקה מוחלטת של הטקסים תהיה בגדר החמצה גדולה.
