לקראת דיוני התקציב לשנת 2025 הועלה רעיון הבלהות להטיל על עובדי ישראל השכירים לוותר לטובת המדינה על שני ימי הבראה המגיעים לעובדים השכירים. ערך יום הבראה בשנת 2024 היה 814 ש"ח, כלומר השכירים נדרשים לוותר על 1,628 ש"ח.
כבר בשנת 2024 נאלצו העובדים השכירים לוותר על יום אחד. ראה שר האוצר כי הוויתור עבר בשלום ואף אחד לא התלונן, ארנון בר דוד מילא פיו מים ולא הוציא את השכירים לרחובות, אז קדימה – בשנת 2025 יהיו יומיים. אולי המחשבה היא כבר קדימה, לוויתור על שלושה ימים בשנת 2026 (בציפייה שגם אז לא יעשו רעש).
אך העיוות הגדול בעניין נטל הוויתור הוא לא רק אובדן שני ימי הבראה, אלא העובדה שהוא חל על השכירים בלבד.
בישראל פועלים היום כ-750 אלף עצמאים ובעלי עסקים, אשר אינם מקבלים דמי הבראה מגורם כלשהו. ברור שבתמחור מחירי השירות שנותנים או מחירי המוצרים כלול מרכיב פיצוי דמי ההבראה, אלא שהם גובים זאת בעצמם, ולכן הנטל החדש אינו נוגע אליהם.
בישראל כשני מיליון ושבע מאות אלף אנשים שאינם חלק מכוח העבודה, אלא משתכרים מפנסיות, קצבאות, דיבידנדים, ריביות או רווחי הון שונים. גם קבוצה זו פטורה מהוויתור. אף אחד לא מבקש מהם לתרום לאוצר המדינה כל סכום שהוא.
מי נשאר? השכירים. הם היחידים שנאלצים "לוותר" לטובת אוצר המדינה. היטל – או מיסוי, קראו לזה איך שתרצו – מוטל על כמחצית מהעובדים בישראל ורק עליהם, והם ונציגיהם שותקים.
מרוויחים פחות? תפסידו יותר
שכירים אשר מנוכה משכרם מס הכנסה בהתאם למדרגות המס, יזכו להנחה בגובה המדרגה שבה הם נמצאים. וזאת משום שאותו היטל או ויתור יורד משכר העובד, ובהתאם למדרגת המס הוא יזוכה במס היחסי על אותו הסכום של 1,628 ש"ח. כלומר אם לא היה ויתור, השכיר היה משלם מס הכנסה על ימי הבראה אלה, עכשיו שהוא ויתר, מס ההכנסה שלו יורד בהתאם ולכן בסוף לא ירדו לו 1,628 ש"ח אלא פחות, בהתאם למדרגת המס שלו. אם נלך לקיצוניים ביותר, שלהם מדרגת המס היא 50% (כולל מס יסף) הוויתור על 1,628 ש"ח יהיה בעצם חצי מזה –814 ש"ח.
לעומתם יש כמיליון עובדים בשכר המינימום, שאינם מגיעים כלל לחיוב במס הכנסה. אצל אלה, כל "הוויתור" (1,628 שח בשנת 2025) ירד משכרם, יועבר למדינה וייגרע משכרם במלואו. כלומר יכולת הצריכה שלהם תרד ב 1,628 ש"ח.
בישראל למעלה ממיליון איש משתכרים או מקבלים דיבידנדים וריבית למעלה ממאה אלף ש"ח בחודש. אפשר היה להטיל רק עליהם את הנטל הזה, הם לא יחושו בכך. אך בפועל מי שנושא במלוא ההיטל הם השכירים בשכר הנמוך שאינם מגיעים לסף המס, ומהשתכרותם נגרע מלוא הסכום. לזה ייקרא גזל כבשת הרש. שכבה גדולה של שכירים שנאבקים בכל פעם מחדש לסגור את החודש, ועכשיו יצטרכו להסתדר עם פחות – לא יבקרו רופאים, יאכלו מזון לא בריא, לא יקנו תרופות, לא יחממו את ביתם בחוף ועוד הימנעויות רבות.
כ-40 שנים אני מתעסק כרואה חשבון לחברות ועסקים קטנים, רואה כמות אדירה של תלושי שכר בגובה שכר המינימום או סמוך לכך, ומבין את מצוקתם. כעת נוסף לכך עיוות הזועק לשמיים, ובו רק השכירים המשתכרים שכר זעום הם שיממנו את מלוא ההיטל, מתוך כשישה מיליון המצויים בכוח העבודה. איפה הצדק, איפה החמלה, איפה הערבות ההדדית?
