כאילו לא למדנו שום דבר, שוב חוזר לשולחן, על פי פרסומים שונים, הרעיון המבריק של להפקיד את ביטחוננו בכוחות זרים ובערבויות זרות כדי להצליח ולסיים את המלחמה עם הישג אמיתי או דמיוני שיאפשר לחזור לשגרה.
על פי הפרסומים, כחלק מההסדרה בצפון יינתן תפקיד לצבא לבנון באכיפת פירוק חיזבאללה מדרום לליטני. בכנות, קשה אפילו לדמיין רעיון מטופש יותר, וחסר היגיון פנימי. שהרי, אם צבא לבנון הוא כל כך פוטנטי שהוא מסוגל לאכוף את פירוק חיזבאללה, מדוע אנחנו מסירים ממדינת לבנון את האחריות הריבונית על ירי משטחה? ואם, כמו שניתן לשער, אין לצבא לבנון יכולת (ורצון) להתמודד עם חיזבאללה, אז על מי בדיוק אנחנו עובדים בזה שאנחנו הופכים אותם לחלק מאיזשהו הסדר? מה נוכחות של כוח צבאי רשמי לבנוני תעניק לישראל, חוץ מהפרעה לחופש הפעולה של ישראל במקרה הטוב, או, כמו שכבר נחשף במלחמה הזאת (והוצנע בכוונת מכוון) שיתוף פעולה על חיזבאללה?
לא צריך ללכת רחוק עד להסדר עתידי שפרטיו מעורפלים. לפני 18 שנה תלינו תקוות ביוניפי"ל "חזק ומשודרג" שיוכל לאכוף את 1701 המקורית. אחרי שחיזבאללה הבהיר לו מי בעל הבית כשפגע בחיילים ספרדים שחרגו מהקו וניסו לבצע את תפקידם ברצינות, המסר הופנם, והפעם הבאה שכוחות יוניפי"ל נזכרו בכך שיש להם תפקיד כלשהו הוא בהתעקשותם לא לסגת עם פתיחת התמרון הישראלי, ולהפריע לצה"ל לפעול בדרום לבנון, אחרי שנה בה חייליו צפו כמו דחלילים בחיזבאללה יורה מהשטחים עליהם הופקדו.
גם בדרום, שערי הרעיונות לכוחות שיעשו בשבילנו את העבודה לא ננעלו. הצעות (תיאורטיות למדי בשלב זה) שנשמעו לכוחות אמירתים וסעודים כחלק מהסדר אזורי ודיבורים על שוטרים מצרים שיעשו סדר בלי בג"צ ובלי בצלם הפכו לפנטזיה של רבים, בלי להתייחס לרגע לניסיון העבר, ובלי לחשוב על ההשלכות.
מניסיון העבר, כמעט בשום מוקד מלחמה כוחות שלום ניטרליים לא הוכיחו מוטיבציה מיוחדת או מוטיבציה בכלל, להלחם את מלחמותיהם של אחרים לאורך זמן. אף חייל אמירתי, שוטר מצרי, איש או"ם מפיג'י בצפון ובוודאי שלא חייל לבנון לא יסכן את עצמו למען בטחון ישראל. זה לא קרה בעבר, ולא יקרה בעתיד.
אבל מעבר לכך – המשמעות של חיילים זרים שמסתובבים באזור שעלול לחזור להיות סכנה לישראל היא אסונית. כיצד תוכל לפעול ישראל מול התארגנות חמאסית בשטח בו ישנם חיילים זרים? כיצד תוכל למנוע את התחמשות חיזבאללה מחדש, וזליגתו, כמו אחרי 2006, לאזור הגבול, כשכל פעולה מסכנת כוחות שיושבים במקום מכוח החלטות בין לאומיות, ושייכים למדינות אחרות?
ישנם לקחים רבים שעל ישראל להפיק מה־7.10, ואחד הראשונים שבהם הוא להשאיר את בטחוננו בידינו. אף אחד לא יעשה את העבודה בשבילנו. אף אחד לא יפרק את אויבנו הרצחניים מנשקם. אף אחד לא יחזיק בעבורנו אזורי חיץ חיוניים. הגורם היחיד שיכול, מסוגל ורוצה לעשות את העבודה המלוכלכת הוא צבא ההגנה לישראל, ולא אף גורם אחר.
עצם הדיבור שיש כעת על הסכם בו האו"ם יפקח, צבא לבנון יפרק, רוסיה הרודנית (שעצם שיתוף הפעולה עמה הוא בושה) תמנע הברחות והכל בחסות אמריקאית, ושכך הם יחזירו את השקט לצפון, הוא חזרתה של הקונספציה. הפעם, בניגוד למדינת ישראל של לפני ה־7.10, אי אפשר יהיה להגיד שלא ידענו. אם נסיים את המלחמה בצפון או בדרום באופן הזה, הדורות הבאים, וזוכרי הנופלים, לא יסלחו לנו.
