התואר המתאים למה שעשה דונלד טראמפ בבחירות הוא "ניצחון מוחלט". הוא ניצח הן במספר האלקטורים הן בהצבעה הפופולרית – הרפובליקני האחרון שעשה זאת היה בוש הבן לפני 20 שנה. המפלגה הרפובליקנית הפכה את הרוב בסנאט לטובתה (53 מושבים מ־100), ואף שהתוצאה עדיין איננה סופית, נראה ששמרה גם על רוב קטן בקונגרס. מצבו של טראמפ מזכיר את אובמה בראשית כהונתו, שנהנה ממצב דומה שאפשר לו להעביר את "אובמה־קייר", אבל בשאר כהונתו התמודד עם רוב רפובליקני גדול בקונגרס, ובשנתיים האחרונות גם בסנאט.
לטראמפ יש גם יתרון שלא היה לאובמה: בית משפט עליון שמרני. איתרע מזלם של הדמוקרטים, ורוב המינויים לעליון הגיעו לנשיאים רפובליקנים. בבית המשפט של ג'ון רוברטס, נשיא העליון מאז 2005, הדמוקרטים מינו חמישה שופטים, הרפובליקנים אחד־עשר. המשמעות היא שבית המשפט נוטה לשמור על לשון החוקה, ריסון עצמי והפרדת רשויות פונקציונלית. אם בשנים הקרובות יפרשו שני שופטים שמרנים (תומס ואליטו), יצא שטראמפ ימנה חמישה שופטים לעליון, כלומר ימנה רוב לבדו; הנשיא האחרון שעשה זאת היה אייזנהאואר.
מדובר בהחלט במצב פוליטי נדיר. איך קרה שהתוצאות לטובת הרפובליקנים מובהקות כל כך? השאלה מעניינת במיוחד, כשזוכרים שלטובת השמאל עבדו מוסדות המדינה, כולל מערכת משפטית מושחתת שרדפה את טראמפ, התקשורת הממסדית, מערך פוליטי ענף בוושינגטון הבירה (שנוטה לשמאל באופן חריג), וכסף גדול.
קמלה האריס גייסה הון גדול פי שלושה מטראמפ, כמיליארד דולר – ובכל זאת סיימה בחובות של 20 מיליון. היא מימנה אירועים מתוקשרים, כמו ריאיון אצל אופרה וינפרי ותמיכה מצידה, והופעה בפודקאסט הנשי הפרוגרסיבי והרדוד בשם Call her daddy. כעת מתפרסם שאופרה גבתה בעבור שירותיה כמיליון דולר, וגם הפודקאסט רופד במאות אלפים. לפי השמועות, סלבריטאים אחרים שהתייצבו לצד האריס, כמו אמינם, ביונסה וליזו, הרוויחו הרבה יותר.
מתברר שהציבור האמריקני לא קנה את הסחורה הזולה הזו, שנרכשה בהון רב. טראמפ ניצח את המערכת נגדו בעזרת שני גורמים. האחד הוא העלייה של תרבות הפודקאסטים הניטרליים והימניים, שבעלות זניחה מגיעים למיליוני מאזינים. השני הוא המיליארדר והיזם יוצא הדופן אילון מאסק, שקנה את הרשת החברתית X (לשעבר טוויטר). בעזרת אלו טראמפ ותומכיו הגיעו לעשרות מיליונים, ומנעו מהשמאל לדכא את ההצבעה בעדו.
אכן, הסיפור הפוליטי הגדול של הבחירות האלה הוא דיכוי הצבעה. קצת מספרים: ב־2016 טראמפ ניצח עם כמעט 63 מיליון קולות, לעומת הילרי קלינטון שקיבלה קרוב ל־66 מיליון; ב־2020 טראמפ הפסיד עם יותר מ־74 מיליון, בעוד לביידן הצביעו יותר מ־81 מיליון; בבחירות הנוכחיות טראמפ נשאר במספרים דומים ל־2020, עם עלייה קלה ל־75 מיליון, אבל האריס איבדה כמעט עשרה מיליון בוחרים, וקיבלה קרוב ל־72 מיליון.
במילים אחרות, טראמפ הצליח לשמור על מספרי הבחירות הקודמות, שבהן הפסיד, בעוד להאריס הצביעו יותר מלקלינטון, אבל היא הייתה רחוקה מאוד מביידן. אפשר לפלח אוכלוסיות שונות ולחפש תזוזות בקול היהודי, ההיספאני, הנשים הלבנות וכדומה. זה מעניין, אבל בסופו של דבר, בתמונה הגדולה, הכול מתכנס לתמיכה שכבר הייתה לטראמפ ב־2020, אחרי ארבע שנות ניסיון מתמשך ואגרסיבי מאוד לדיכוי הצבעה נגדו. כלומר, השמאל לא הצליח לדכא הצבעה לטראמפ, ואילו ההצבעה להאריס דוכאה בעליל. איך זה קרה?
את התשובה אפשר לחלק לשלוש: המועמדת, ערכים ומדיניות.
קמלה האריס הייתה המועמדת התמוהה ביותר שאפשר להריץ לנשיאות. פוליטיקאית נטולת הישגים, חסרת הבנה ונעדרת כריזמה. בראיונות המעטים שעשתה היא התגלתה כמכנית ומביכה. היא הייתה דף מסרים "נעור" מהלך, ומועמדת שהתקדמה בזכות מינויים שמבוססים על אפליה מתקנת והתאמה למשבצות מיעוטים (מה שמכונה היום בארה"ב DEI). בקמפיין התברר מהר מאוד שהערכים הללו קיצוניים מדי לארה"ב כיום, אבל הניסיון שלה לשבור למרכז ולשמור על עמימות אידיאולוגית היה מלאכותי ולא אמין. האריס זכתה להצבעה נאה יחסית, אבל אפשר להעריך שהייתה מפסידה כמעט לכל מועמד רפובליקני.
תרבות האפליה המזיקה – נגד לבנים ובעד השאר, בעיקר שחורים – פגעה באיכות של מוסדות, הפכה מרחבים ציבוריים לאלימים, והותירה ציבור נרחב מודר
בתחום הערכים, תחת ביידן החליף השמאל באופן רשמי למדי את בגדי הפרוגרס במחלצות הנעורות. הקיצוניות הפכה למדיניות, והאמריקני הממוצע מצא עצמו תחת התקפה אידיאולוגית. היה לו אסור לומר, לדוגמה, שצריך להפריד בספורט בין גברים (שמזדהים כנשים) לנשים, שיש פשיעה מוגברת באוכלוסייה השחורה, או ש"כל חיים נחשבים". גברים ונשים נורמטיביים, לבנים, סטרייטים, דתיים, בוזו והושפלו, והרטוריקה נגדם הלכה והחמירה.
את הערכים הללו תרגמה למדיניות מערכת שלטונית שאימצה אג'נדה של אפליה נגד לבנים ובעד השאר, בעיקר שחורים. דרך מנגנונים משטריים כמו DEI, השמאל הנעור שינה את האופי של משרדי ממשלה, הצבא, האקדמיה, המשטרה, ומה לא. גם חברות פרטיות נדרשו לעמוד בסטנדרטים הללו. תרבות האפליה המזיקה הזו לא רק הורידה את איכות הביצועים והשירותים של מוסדות לאינספור והפכה מרחבים ציבוריים לאלימים ומסוכנים, אלא גם הותירה ציבור נרחב מודר, מופלה לרעה ומושתק, כולל ניסיונות מפורשים של ממשל ביידן להקים מערכת צנזורה לרשתות החברתיות.
כשמוסיפים לכך נושאי מדיניות בוערים נוספים: המלחמות בישראל ואוקראינה שמשלם המיסים האמריקני מממן, המעמד הבינלאומי המידרדר של ארה"ב, משבר ההגירה הלא־חוקית, כלכלה בחוב לאומי עצום ויוקר מחיה מאמיר, מבינים שהדמוקרטים הותירו מאחוריהם עיי חורבות. הקלף האחרון שנותר להם היה הפלות, אבל מרגע שבית המשפט העביר את הסוגיה למדינות, נשאר להם רק לטעון שטראמפ יטיל סנקציות פדרליות על הפלה, פייק מובהק ולא משכנע.
הנקודה האחרונה שצריך להדגיש, ושהפכה לנושא מרכזי ולמבחן ביצוע עיקרי לטראמפ, היא הבטחת הבחירות שלו ושל הצוות המלווה שלו – כולל אילון מאסק, ויווק רמאסוואמי, וסגן הנשיא ג'יי־די ואנס – לשקם את הבירוקרטיה. ויווק ומאסק מונו כעת להקים משרד התייעלות ממשלתית. מבחינת האזרח האמריקני, במרכז ובימין, המערכות הענקיות והיקרות של הממשל הפכו למכונות פרוגרסיביות מוטות ולא דמוקרטיות, שבמקום לשרת אותו נלחמות בו ובאמונותיו. הלוואי שאצלנו תחלחל הכרה דומה, ומתישהו הימין יחולל משהו שיזכיר את מה שאנו עתידים לראות בממשל האמריקני.
