ארנון גרונברג, או בשמו המלא ארנון יאשה איב גרונברג, הוא הסופר ההולנדי המפורסם ביותר כיום. גרונברג הוא סופר עטור פרסים, והרשת מלאה בביקורות מחמיאות על יצירותיו. וכפי שאפשר להבין משמו, גרונברג הוא אחד משלנו, בן למשפחה יהודית יוצאת גרמניה, שההיסטוריה של אירופה לקחה אותה אל מעבר לגבול, להולנד. יש לו אפילו אחות מתנחלת, כאן בישראל, אם כי לפי הראיונות עימו, בין השניים לא שוררת קרבה גדולה. גם שאר בני משפחתו הקרובים לא זכו לטיפול מלטף בספריו. סגנונו קומי, מושחז, רווי הומור שחור, והוא דמות מוכרת לאוהבי הספרות בישראל. ספרו הראשון, "מבקש המקלט", תורגם לעברית בהוצאת חרגול. אחר כך באו "טירזה" ו"האיש ללא מחלה" בהוצאת ספריית פועלים, ו"ימי שני הכחולים" ו"הסיפור של הקרחת שלי" בהוצאת בבל. זה האחרון יצא תחת הפסבדונים מארק ואן־דר־יאכט. כפי שאפשר להבין, לגרונברג יש חיבה עמוקה למשחקי זהות.
משהו מיחסו המורכב ליהדות ולישראל אפשר למצוא בספרו "המשיח היהודי", בהוצאת פינגווין. גיבור הספר הוא חבייר ראדק, צעיר יליד באזל ונכדו של קצין אס־אס, שאין לו שום קשר ליהודים או ליהדות. חבייר מפתח שיגעון לדבר אחד: להבין את שורש סבלותיו של העם היהודי. הוריו בטוחים שזהו שיגעון חולף של גיל ההתבגרות, אבל הוא לא נעצר שם. כאשר חבייר פוגש את אברמל'ה, בנו של רב מקומי החולם לתרגם את "מיין קאמפף" ליידיש, השניים מתיידדים, וחבייר מחליט ללמוד עברית ולמול את עצמו. ברית המילה מסתבכת ומביאה עימה גם הזיות משיחיות, וחבייר ואברמל'ה מחליטים לעבור להולנד. חבייר מנסה ללא הצלחה להתקבל לאקדמיה ההולנדית לאמנות, בעוד אברמל'ה עובד בסופרמרקט. מפה לשם, השניים מחליטים לעבור לישראל. שם חבייר, תחזיקו חזק, הופך לפוליטיקאי ולראש הממשלה. בקיצור, סיפור על כאב וגאולה עם לא מעט קריצות מושחזות ובוטות, יש מי שיאמר שערורייתיות. אחת מהן מופיעה על כריכת הספר בצבעי אדום־שחור־לבן. כן, צירוף צבעים של אתם יודעים מי. שלא לדבר על סמל הנשר הנאצי עם מקור שקנאי על הכריכה, שבכנפיו אפשר לדמיין גם את סמל המנורה. עכשיו ברור לכם מדוע שום הוצאה ישראלית לא רצתה לתרגם את הספר לעברית.
בשלב הזה הבנתם גם שגרונברג אינו נמנה עם הסוג המחליק בקלות בגרון, וכך גם האופן שבו הוא רואה או מפרש את מה שבשבועיים האחרונים מכונה כאן "פרעות אמסטרדם". בניגוד לזעזוע בישראל בעקבות ציד האוהדים הישראלים באמסטרדם לאחר המשחק בין מכבי תל־אביב לקבוצת אייאקס, גרונברג מסרב להזדעזע. ביובשנות הולנדית טיפוסית הוא מסביר שמבחינתו אנטישמיות באירופה היא פשוט עובדת חיים. "כן, יש כאן אנטישמיות, אבל מה שקורה בעזה לא עוזר", הוא אומר בריאיון למקור ראשון.
את מה שקרה באמסטרדם הוא תולה בעיקר בתופעת ההגירה ההמונית. "מדינות מערב אירופה, ובהן גם הולנד, הפכו למדינות הגירה. האוכלוסייה היום הרבה פחות הומוגנית". וזה מה שקורה כאשר המזרח התיכון המתוסכל פוגש את אירופה המרוסנת. "מלחמת אזרחים לא בהכרח עומדת בפתח", מתרשם גרונברג. "אם משחק הכדורגל הזה בין מכבי תל־אביב לאייאקס לא היה מתקיים, הפרעות לא היו מתרחשות כלל". אמירה קצת תלושה, חייבים לומר, בעידן שבו כדורגל הוא תופעה ספורטיבית, כלכלית, תרבותית, פוליטית ותקשורתית חובקת עולם המגלגלת מיליארדים.
התפרעויות זה פאן
איך בכל זאת צריך להבין לשיטתו את מה שקרה? "התפרעויות זה פאן", הוא אומר, "סוג של כיף. איפה שיש הרבה אנשים צעירים, זה מה שקורה". על האבחנה המקילה הזו צריך להוסיף שזה קורה במקום שיש בו הרבה צעירים כועסים ומתוסכלים בשולי החברה. הם לא רק מביאים שנאה מהבית, גם תהליכי ההתערות שלהם בתרבות האירופית המקומית נכשלו כישלון חרוץ.
בשורה התחתונה, אומר גרונברג, הוא בסך הכול "מרוצה מכך שהרשויות בהולנד מתייחסות ברצינות הראויה למה שקרה". אבל הוא גם מאוד לא אוהב את "האופן שבו הן נוצלו על ידי פוליטיקאים הולנדים כמו חירט וילדרס".
"אינני חובב גדול של הפוליטיקלי קורקט, אבל שנאת מוסלמים ודאי אינה התשובה. גם האמירה שיהודים ומוסלמים הם אויבים טבעיים היא שקר"
באופן צפוי למדי, גרונברג לא מתלהב מווילדרס, מנהיג מפלגת החופש ההולנדית. וילדרס מוצג בישראל כמעין אורקל המתריע בשער זה שנים מפני כיבוש הציוויליזציה האירופית בידי האסלאם. בבחירות האחרונות זכתה מפלגתו במקום הראשון, והמשמעות היא שבעיית ההגירה בהולנד מתקרבת לנקודת רתיחה. אך וילדרס עצמו לא נבחר לראש ממשלה בגלל הקיצוניות המיוחסת לו, ואילו ראש הממשלה הנוכחי, דיק סכוף, ניצל השבוע כל הזדמנות אפשרית לשוב ולהוקיע את פרעות אמסטרדם, ולהתנצל שוב ושוב. אם יש תחושה אחת ברורה בעקבות פרעות אמסטרדם, הרי שזו המבוכה של ההולנדים ממה שפרץ אל פני השטח דווקא במשמרת שלהם. הם לא מבינים איך זה קרה להם.
האמת היא שסוגיית ההגירה מבעבעת בהולנד כבר זמן רב. ב־2004 ביקרתי שם, בדיוק כאשר בית הדין הבינלאומי בהאג התכנס כדי לפרסם את החלטתו בעניין גדר ההפרדה, מה שכונה אז "ההשלכות המשפטיות של הקמת חומה בשטח פלסטיני כבוש". גם אז לא היו לישראל ציפיות גדולות מבית הדין. אבל זה לא היה דומה בשום צורה למה שקורה כיום. במהלך הביקור שבה ועלתה בשיחות פרטיות גם בעיית ההגירה. באחת מאותן שיחות תיאר באוזניי איש עסקים מקומי את המלכוד שהוא נמצא בו. "יש לי מזכירה מעולה ממשפחה מרוקאית", סיפר. "הכול היה בסדר עד שהיא התחתנה עם מהגר ממרוקו. מיד אחרי החתונה היא עברה ללבוש חיג'אב, ואני כבר לא יכול לשגר אותה לשליחויות משרדיות לבדה. בעלה מביא אותה ומחזיר אותה כל יום, היא לא הולכת לשום מקום בלעדיו. הלקוחות שלי נמנעים מלהגיע למשרד כי הם לא יודעים איך להתמודד עם האוהל השחור שיושב באמצע המשרד. אני גם לא יכול לפטר אותה, כי זו אפליה האסורה על פי חוק. אני מיואש לגמרי, וחושב להגר מכאן לאוסטרליה או לניו־זילנד".
זה עשוי להישמע כמו אנקדוטה, אבל איש העסקים ההולנדי באמת היה מיואש. מאז תופעת ההגירה הלכה והתעצמה. האם ההולנדים למדו בינתיים איך להתמודד עם התופעה? לא בטוח בכלל. הדבר מחזיר אותנו לימים אלו, לשאלה כיצד אמורה אירופה הנאורה להתייחס לאסלאם ולמוסלמים החיים בתוכה, ולעובדה הבלתי נוחה שהזהות האירופית הולכת ומשתנה לנגד עינינו.
לארנון גרונברג יש תשובה עובדתית פשוטה ויבשה. "האסלאם כאן כדי להישאר", הוא אומר. "לאירופה כבר אין ברירה. אינני חובב גדול של הפוליטיקלי קורקט", הוא מוסיף, "אבל שנאת מוסלמים ודאי אינה התשובה. גם האמירה שיהודים ומוסלמים הם אויבים טבעיים היא שקר אחד גדול. זה כמובן מה שהימין הקיצוני אוהב. ויהודים כמו מוסלמים לפעמים נותנים לזה יד".
לשאלה לאן אירופה הולכת מכאן, הוא משיב בפשטות. "אירופה תעשה את מה שהיא תמיד עושה, תתקדם באיטיות קדימה". בסוג של נבואה עצמית קודרת הוא מעריך כי "האוטוקרטיה כאן הולכת ונהיית בחירה יותר ויותר פופולרית. אנו צפויים לראות כיצד אירופה הולכת ומטמיעה את האלקטורט שלה, בעוד אזרחיה הלבנים הולכים ומתרחקים מן האידיאל של חברה ליברלית ופתוחה".
מרגיז? כן. יהודי? מאוד. אין יותר יהודי מזה.
