הנה משפט שכבר לא נעים להקדיש לו טור בימים טרופים אלה: שמתם לב שכבר אי אפשר להשיג שמנת מתוקה להקצפה? נכון, יש לנו כרגע בערך אלף צרות חשובות ומדאיגות יותר ממחסור בשמנת, למי אכפת מעוד חור שנפער באחד ממדפי הסופר. אבל הסיפור הזה מקפל בתוכו עיקרון כלכלי חשוב שכדאי לעמוד עליו, והוא מתחבר גם לנשיא ארגנטינה המשוגע החיובי חאבייר מיליי. בקיצור, תהיו איתי רגע.
כבר חודשיים וחצי שחובבי האפייה משתגעים או משגעים את בני זוגם בחיפוש אחר מכולת שקיבלה משלוח שמנת מתוקה. הרשת הוצפה במתכונים להכנת שמנת מתוקה ביתית בערבוב של חלב וחמאה, קורנפלור, ואפילו חלב מרוכז. קצת מסורבל, אבל עושה את העבודה. סביר להניח שהייתם מעדיפים לשלם במקום זאת כמה שקלים יותר ולקנות את המוצר המוכן. תהיו בטוחים גם שתנובה, שלפי "גלובס" שלטה ב־70 אחוזים ממכירות השמנת המתוקה השנה, הייתה שמחה למכור לכם בכמה שקלים יותר.
אבל עסקה כזאת אסורה. לפי חוק. שמנת מתוקה 38% היא מוצר השמנת היחיד שמחירו מפוקח על ידי הממשלה. לפי תקנות משרד הכלכלה מחודש מאי, אסור למכור אותו לצרכנים ביותר מ־7.39 שקלים. ונחשו מהו מוצר השמנת היחיד שחווה כרגע מחסור? הבנתם. כתבות שעסקו בנושא מלאות הסברים מטעם תנובה על תקלה באחד מפסי הייצור, על מיעוט ימי הייצור בחגים, אתגר למצוא עובדים במלחמה, וקושי של המתחרות טרה ושטראוס למלא את החלל. אחת הכתבות אפילו הבטיחה ש"בעוד שבועיים ייגמר המחסור בשמנת מתוקה". זה היה לפני יותר מחודש. כשיש יותר מדי תירוצים לקושיה אחת, כנראה מנסים לשמן אותנו.
כי בעצם, איך ייתכן שהמחסור הפתאומי לא פקד את השמנת לבישול או כל מוצר שמנת אחר? שם לא הייתה תקופת חגים או מלחמה? התשובה היא שמחסור או עודף הם תוצר לוואי קלאסי וידוע של פיקוח מחירים. תפקידם של מחירים, בין השאר, הוא ליידע את הציבור מתי ערכו של מוצר עולה או יורד, אבל לא פחות חשוב מכך – ליידע את היצרנים שעליהם לייצר יותר או פחות. זה עניין כלכלי כל כך בסיסי שאפילו פרידריך אנגלס, אבי הקומוניזם עם קרל מרקס, כתב שתנודות המחירים "מראות בהכרח ליצרנים מהם הדברים שהחברה זקוקה להם ובאיזו כמות". בלי מנגנון כזה, הקשה אנגלס, "איזו ערובה יש לנו שתיוצר הכמות הנחוצה ולא יותר מכל מוצר, כדי שלא נרעב לתבואה ולבשר שעה שניחנק בסוכר".
כמעט בכל שנה בחגים בישראל יש גם מחסור בחלב או ביצים, אבל אף פעם לא חסר על המדף "חלב מועשר", "חלב 1.5%", "ביצים עם אומגה 3" או כל שקר אחר שממציאות החברות כדי לחמוק מפיקוח המחירים. הנה כותרת מהחגים השנה: "מחסור בחלב מחיר מפוקח" (כאן 11). והנה מ־2023: "תנובה מייצרת פחות חלב, מחסור של יותר ממיליון ליטר" (Ynet). ומ־2022: "מחמיר המחסור בחלב" (ישראל היום), ומ־2021: "מה עומד מאחורי המחסור בחלב? במחלבות מאשימים את החגים" (מאקו), וב־2020: "נמשך המחסור בחלב ברשתות המזון" (גלובס). בכל שנה בסתיו.
גם אם נקבל את התירוצים הנקודתיים של המחלבות בכל אחת מהפעמים (תמהני אם לא מסוגלים שם לרכוש לוח שנה ולהיערך מראש), ברור שמנגנון מחירים חופשי היה מקל על חברות אחרות למלא את החסר. בעבור שטראוס ששולטת רק ב־20 אחוזים ממכירות השמנת המתוקה או טרה שאחראית ל־5 אחוזים מהמכירות, תקלה במפעלי תנובה היא הזדמנות פז להגדיל את תפוקתן ולהשתלט על נתח שוק גדול יותר. הדבר לא מתרחש מסיבה פשוטה – לאף אחד זה לא משתלם. גם בתוך קווי הייצור של תנובה יש הסטה של חלב למוצרים רווחיים, כמעט תמיד על חשבון המפוקחים.
ובינתיים בבואנוס־איירס
בעוד פיקוח על מוצרי מזון נחשב שנוי במחלוקת בקרב כלכלנים, במוצרים אחרים יש קונצנזוס מקיר אל קיר שמדובר ברעיון רע. שימו לב לחדשות שהגיעו לאחרונה מארגנטינה. מאז כניסתו של הנשיא החדש חאבייר מיליי לתפקיד לפני פחות משנה, מחירי שכר הדירה ירדו ריאלית ב־40%. זה הישג אדיר במדינה שעדיין מתמודדת עם 193 אחוזי אינפלציה שנתית, אף שרק לפני כמה ימים התבשרו הארגנטינאים על אינפלציה נמוכה של 2.7 אחוזים בלבד בחודש האחרון. נתון כזה היה מדליק בישראל את כל הנורות האדומות, אבל בארגנטינה הוא הנמוך ביותר זה 3 שנים, בפרט אחרי שהאינפלציה כבר הייתה בשיא של 25.5 אחוזים בחודש, טרם כניסת מיליי לתפקיד.
אז איך ירדו מחירי השכירות? מיליי ביטל את הפיקוח על שכר הדירה. כן, ביטול הפיקוח הוביל לירידה במחירים, ולעלייה של 170 אחוזים בהיצע הדירות שעומדות להשכרה. לבעלי הדירות בבואנוס־איירס היה אסור לחתום על חוזה שכירות שמחירו אינו נקוב בפסו, דבר שהבטיח שהאינפלציה האימתנית תאכל את רווחיהם. נוסף לכך, הייתה רגולציה שחייבה חוזי שכירות להיחתם לשלוש שנים לפחות, וכמובן – הגבלה על העלאת מחירי שכר הדירה לדיירים. את כל אלה ביטל הנשיא החדש.
קודמיו שקבעו את הרגולציה הזאת ניסו לעזור לצעירים, למעוטי יכולת, ולציבור שוכרי הדירות בכלל, כך שלא יהיו תלויים בשרירות הלב של בעלי הנכסים, ויוכלו להרשות לעצמם לגור בעיר. אבל מה שהם עשו גרם בפועל נזק אדיר לאותן אוכלוסיות חלשות. היצע הדירות קרס. בלי יכולת להרוויח מהחוזה, בעלי דירות רבים העדיפו להשאיר אותן פשוט ריקות או להפוך אותן לדירות airbnb לתיירים. במקרים אחרים הם הזניחו באופן איום את הטיפול בדירה, מכיוון שכבר לא השתלם להם.
"כדי להרוס עיר, רק הפצצה מהאוויר יעילה יותר מפיקוח שכר דירה". על הציטוט הזה חתום לא אחר מאשר פרופ' אסר לינדבק, ממעצבי מדינת הרווחה השוודית, כלכלן שנמצא הרחק שמאלה על הסקאלה. גם פרופ' פול קרוגמן זוכה הנובל, כלכלן שמזוהה עם המחנה הסוציאל־דמוקרטי, מתנגד לו חריפות. למעשה, כבר בסקרים שנערכו לפני שלושים שנה, יותר מ־90 אחוזים מהכלכלנים התנגדו לפיקוח על שכר דירה, רובם המוחלט מהסיבה שהניסיון המצטבר מוכיח שמדובר בנזק היקפי.
דירה בירושה
צופי הסדרה "חברים" ודאי זוכרים שהדירה של מוניקה נחשבת כל כך טובה כי היא בשכר דירה מפוקח של רק 200 דולר בחודש, והיא ירשה את הזכות הזאת מסבתא שלה. כן, חוקי פיקוח שכר הדירה של ניו־יורק מסובכים להחריד וקיימים בשכבות של 100 שנה, ובין השאר ניתנת לדיירים הזכות להוריש את הזכות למחיר נמוך גם לדורות הבאים. התוצאה היא קודם כול קיפאון חמור בהיצע: כיום יש בניו־יורק בערך אותו מספר דירות להשכרה כמו בימי מלחמת העולם השנייה.
ויש גם עיוותים אחרים: בשנים 2019־2021 ננטשו 60 אלף דירות שהפכו לבתי רפאים אחרי החמרה של חוקי הפיקוח. כשלושה רבעים מבעלי הדירות בעיר התאגדו ל"קואופרטיביים" כדי לחמוק מהפיקוח בשנות ה־70. מחקר עדכני גילה שיש בניו־יורק 170 אלף דירות שבהן מתגורר אדם יחיד בדירת 4 חדרים או יותר. לעזוב את הדירה נהיה פשוט לא משתלם, ובעלי הדירות מטרידים את הדיירים, מזניחים את הבניין, מוכנים לעשות הכול כדי שייצאו. במקומות רבים מאכערים נכנסים לתמונה וקונים מהבעלים בניין זול כדי לגרש את הדיירים, תחום שפיתחו בו מומחיות. בקיצור, המערכת מעודדת חלאות.
בסן־פרנסיסקו המצב הגיע עד כדי גל שריפות מסתורי, שבאורח פלא פקד דווקא בניינים עם פיקוח מחירים, והחשודים היו הבעלים או שליחיהם. בברלין בנו נוסחת פיקוח מחירים לפי המיקום וגודל הדירה במטרים. בפועל, החל מחסור בדירות עם תורים ארוכים, והדיירים נדרשו לשלם סכומים מופקעים על הריהוט, כדי לפצות את בעלי הדירות על ההפסד בשכירות. בשוודיה בנו עוד ועוד שיכונים, ועדיין התושבים נאלצו להמתין בתור של יותר משלוש שנים כדי לקבל דירה. כשביטלו את פיקוח המחירים נוצר בבת אחת עודף דירות. כך קרה גם בווינה בירת אוסטריה. בעיר סנט־פול במינסוטה צנח לפני שלוש שנים ההיצע ב־80 אחוזים משום שהמחיר המפוקח היה לא רווחי ביחס לאינפלציה. בעיר השכנה מיניאפוליס קפצו באותו זמן הבקשות להיתרי בנייה ב־70 אחוזים.
אפילו ישראל הקטנה מככבת. דירה בדמי מפתח הפכה לשם נרדף להזנחה וחוסר שיפוץ, אחרי שהזכות לגור בה נקבעה בחוק כדבר שעובר בירושה ממי שזכה בו בזמן שהמנדט הבריטי החיל בשנות הארבעים פיקוח מחירי דיור. בעלי הדירות התחכמו ודרשו מהדיירים לשלם סכום ענק של שליש או חצי מהדירה כדי לזכות במפתח, או בכיבוס השם – דמי מפתח.
רשימת הראיות לפגיעתו הקשה של פיקוח שכר דירה בכל מקום שהוא נוסה ארוכה מאוד. רוב הכלכלנים השתכנעו בכך כאמור כבר בשנות ה־80 וה־90, ובכל זאת הוא איכשהו עדיין מתקיים סביבנו ואפילו די פופולרי בערי המערב. פוליטיקאים אוהבים פשוט להתעלם מהניסיון המצטבר, להאשים את הכלכלנים בסיוע לתאבי הבצע החזיריים, ולהתהדר בנוצות הפופוליסטיות של מי שמסייעים לצעירים חסרי כול. בפועל, הם פוגעים בהיצע הדירות וחוסמים חלשים וצעירים מכניסה לערים.
תפקידם של מחירים הוא ליידע את הציבור מתי ערכו של מוצר עולה או יורד, אבל גם ליידע את היצרנים שעליהם לייצר יותר או פחות
חשוב להבין את תפקידם של מחירים חופשיים בוויסות נכון של המוצרים למי שצריך אותם. "מחירים דומים לשליחים המביאים חדשות", כותב הכלכלן תומס סואל, "לפעמים אלה חדשות טובות ולפעמים חדשות רעות". אבל בלי המידע הזה, אנחנו נקבל מחסור, הקצאה לא נכונה של המשאבים, או מעבר לשיטות הקצאה שרירותיות וגסות יותר: כל הקודם זוכה, כל המקורב זוכה, כל המשחד זוכה, ואולי גם מי שפונה לשוק השחור. הקצאת משאבים יעילה היא לא מילה נרדפת לשורת רווח של איזה כלכלן מדושן, אלא גם רווחתם של מיליונים.
בתחילת שנות האלפיים היו כמה מקרים של רעב המוני בהודו, דווקא בזמן שבו היה עודף מזון במדינה. הנה ציטוט מניו־יורק טיימס: "עודף יבול החיטה משנה זו, שקנתה הממשלה מהחקלאים, מונח ונרקב בשדות בוציים כאן במדינת פנג'אב. גם מקצת עודפי החיטה של השנה שעברה, כמו אלה של השנה והשנתיים שלפניה, מונחים בלי שאיש ייגע בהם. מעט דרומה משם, במדינה השכנה רג'סטאן, אכלו הכפריים בשלהי הקיץ ובסתיו עלים מורתחים או פרוסות לחם שנאפו מעשבים, מפני שלא היו יכולים להרשות לעצמם לקנות חיטה. ילדים ומבוגרים – 47 נפשות – גוועו בזה אחר זה מסיבות הקשורות ברעב".
המצב המזעזע שבו אנשים גוועים למוות בזמן שהחיטה מרקיבה במחסנים היה תוצאה של פיקוח מחירים מסוג אחר – מחירי תקרה. ממשלות בכל העולם, גם בישראל, מסבסדות את המוצרים החקלאיים על ידי שמירה על מחיר גבוה. אם יש יבול עודף, הן קונות אותו ושומרות במחסנים כדי שהשוק לא יוצף בסחורה והמחירים ירדו. בשנת 2002 הוציאה ממשלת הודו על אחסון יבול עודף יותר משהוציאה על חקלאות, פיתוח אזורים כפריים, השקיה ומניעת שיטפונות גם יחד.
סיפור אחר סיפור, הרצון הטוב של פוליטיקאים להגן על חקלאות או למנוע חזירות של בעלי הון משיג בדיוק את התוצאה ההפוכה. הניסיון "לפקח" על המחירים מתעלם תמיד ממחיריו שלו. פעם זה רעב ברג'סטאן, פעם שוק שכירות שבור בארגנטינה, ופעם אפילו מחסור בשמנת מתוקה להקצפה במדינה מזרח־תיכונית הלומת מלחמה.
