סמוך לבחירות 2013 הודח השר מיכאל איתן בפריימריז של הליכוד. המתפקדים לא שיבצו אותו שוב ברשימת המפלגה לכנסת הבאה. קריירה פרלמנטרית מרתונית הגיעה לקיצה. הדברים שנכתבו כאן אז מוכיחים שלפעמים אפילו פוליטיקאים זוכים לתשבחות פובליציסטיות בחייהם, לא רק במותם: "איתן אמנם משך חזק שמאלה בעשור האחרון, אך לזכותו ייאמר שניהל את הוויכוח בתוך הבית, ולא הצטרף למפלגת העריקים של אריאל שרון. בעצם נוכחותו הוא תרם רבות להעלאת מפלס היושרה במפלגה. גם הודעת התבוסה שלו היתה אצילית. מי ייתן והמנצחים הגדולים של הערב יגלו אצילות דומה בהגיע יומם" (מקור ראשון, 30.11.12).
איתן ז"ל, שלפני שבוע הגיע יומו, השתייך בצעירותו לאגף הימני ביותר בליכוד. בראיון איתי ב־1989 הוא התחייב להשגיח ב"שבע עיניים" שהממשלה – ממשלת יצחק שמיר – לא תסטה מהקווים האדומים של שדולת ארץ ישראל בכנסת אשר בראשה עמד: התנגדות למדינה פלסטינית ולכל פשרה טריטוריאלית. כלומר, הוא היה ימינה משמיר. כשנשאל מה יעשה אם הממשלה בכל זאת תסטה, השיב ש"במקרה כזה הנאמנות לעיקרון תקדם לנאמנות למסגרת המפלגתית. המחנה הלאומי כולו יצא לרחובות".
איתן היה גדול מבקרי אהרן ברק והפרקליטות בכנסת. הוא לא שכח ולא סלח לשב"כ על הפעלת הסוכן המדיח אבישי רביב. בשלב מסוים אף עבר להתגורר בחברון. כשחיים רמון הציע לראשונה תוכנית נסיגה מרצועת עזה, איתן הסתער עליו. כיו"ר ועדת החוקה הוא ערך חקירת שתי וערב לנציגי מערכת הביטחון, שטענו כי ההתנתקות טובה לביטחון. הוא גם עמד על משמר זכויותיהם של עצורי המאבק הכתום. אבל בהצבעה הגורלית הוא הצביע בעד עקירת היישובים, ובתוך ימים לא רבים עבר לתמוך בהקמת מדינה פלסטינית ובחלוקת ירושלים. "חיידק הספק כרסם עד דק את מאגרי האמונה שלו ברעיונות שבשמם הגיע לפוליטיקה", ביקרתי אותו פה ב־2010, "בתום תהליך ממושך של הגמשה אידיאולוגית הוא נעשה למטיף שמאלני". הכותרת דיברה על משגיח כשרות שהתפקר.
איתן לא נעלב. איש ישר היה. חיבבתי אותו מאוד, אבל בעיצומה של הקפאת הבנייה האכזרית ביו"ש אמרתי לו שהליכוד צריך לעלות על קברו של מאיר וילנר ולבקש סליחה. כל מה שאתם אומרים היום הוא אמר כבר ב־67', הזכרתי. איתן השיב קצרות: "נכון". במשך שעה ארוכה הסביר לי שהמציאות המדינית והדמוגרפית התיישרה בצוק העיתים עם החלומות והחזונות של המפלגות המתחרות, בעוד מפלגתו שלו טעתה לכל אורך הדרך. פעם היא הייתה משוכנעת שאפשר להחזיק לעד ביו"ש, והנה התברר שאי אפשר. באיגרת שלו למתפקדי הליכוד טען ש"לדבר עכשיו על ארץ ישראל השלמה זו רמאות". השמאל חגג עליה.
כידוע, איתן לא היה הליכודניק היחיד שבשלב מסוים בחייו התחיל לכפור בהגיון המאבק בנסיגות. הוא השתייך לחבורה (חילונית) גדולה שצמחה במצודת זאב על ברכי רעיון שתי גדות לירדן, ובסוף הייתה מוכנה להיפרד גם מהגדה המערבית: דן מרידור, ציפי לבני, מאיר שטרית, רוני מילוא, זאב בוים, אהוד אולמרט כמובן, ועוד. לכאורה הם ייצגו את יכולת ההסתגלות של בוגרי מצודת זאב למציאות מדינית וביטחונית חדשה, פרגמטיזם בלע"ז, אולם באופן מוזר נעשו לשגרירי קיבעון אידיאולוגי. איש מהם לא שב ימינה אחרי שהמציאות טפחה על פניהם. שמאלנים רבים התפכחו מ"חזון שתי המדינות" ומפיתויי הנסיגות, אבל המרידורים המשיכו וממשיכים לאחוז בעמדותיהם משכבר ההתנתקות ו־7 באוקטובר. כישרון ההסתגלות למציאות אבד להם. גם עכשיו, כשבממשל האמריקני החדש מתגבשת נבחרת החלומות של מועצת יש"ע, וחזון "הרבה אלוני מורה" של בגין פורח מאי פעם, המרידורים אינם מסגירים הרהורי חרטה. אפילו מיכאל איתן ז"ל, כמה עצוב, לא הצליח להתחרט.
