מאברהם אבינו אפשר ללמוד כמה מערכות יחסית אפשריות עם הקב"ה

פרשתנו פותחת בתיאורו של אברהם היושב בפתח האוהל, ואולם מיד לאחר שנכנסים האורחים לביתו הוא מתנער מישיבתו ועומד עליהם לשרתם:

וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ.

עמידתו של אברהם ממשיכה ללוות אותנו גם בהמשך הסיפור: האורחים שבישרו לאברהם ושרה על הולדת יצחק קמים להשקיף על פני סדום ואברהם מצטרף אליהם, לאחר מכן הם פונים ללכת לסדום והפסוק מדגיש:

וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'.

באותו מקום נפתח המשא־ומתן שבין אברהם לקב"ה בשאלת מספר הצדיקים בסדום, ובשאלת גזר דינה הסופי של העיר.

לאחר תיאור חורבן סדום חוזר הכתוב לתאר שוב עמידתו של אברהם, השב לאותו מקום השכם בבוקר, בזמן מהפכת סדום:

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה'. וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן.

אברהם חוזר אל אותו מקום שבו עמד כששוחח עם הקב"ה על אודות אנשי סדום, ומשם הוא רואה את מהפכת העיר. הפסוק אינו מתאר זאת, אבל אנחנו יכולים לשער את תחושתו של אברהם, הנוכח לדעת כי לא נמצאו אפילו מעט הצדיקים הנדרשים כדי למנוע את חורבן העיר.

משפט פלילי

מן הפסוק הזה, המתאר את השכמתו של אברהם בבוקר "אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה'", למדו חז"ל שאברהם תיקן את תפילת שחרית. תנועת הגוף המזוהה עם התפילה איננה הכריעה, ההשתחוויה או נפילת אפים ארצה, אלא דווקא העמידה: "אשר עמד שם את פני ה".

את הזיהוי בין עמידה לתפילה לומדים חז"ל מהפסוק בתהילים המתאר את מעשה פנחס:

וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים. וַיַּכְעִיסוּ בְּמַעַלְלֵיהֶם וַתִּפְרָץ בָּם מַגֵּפָה. וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה (תהילים קו).

כזכור, לפי המתואר בספר במדבר, פנחס עצר את המגפה על ידי הריגת החוטאים:

וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם… וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר כה).

אם כך, משמעות המילה "ויפלל" כאן היא עשיית דין וענישה. אף על פי כן לומדים חז"ל ש"ויפלל" לשון תפילה, וכורכים כך את העמידה בתפילה. נראה שהמדרש רואה את העמידה בתפילה כפעולה קשה שיש בה דין ותקיפות, פעולה של קנאות.

במקום נוסף (בבלי סנהדרין פב, ע"ב) דורשים חז"ל את מעשה פנחס כפונה כלפי הקב"ה, ודורשים את הביטוי "ויפלל" כמי ש"עשה פלילות עם קונו". כלומר, בא במשפט עם ריבונו של עולם וטוען כלפיו טענות.

מבט ייחודי זה מחזיר אותנו אל אברהם. נראה כי תיאור עמידתו של אברהם אינו מקרי, ועמידתו מייצגת מרכיב משמעותי במערכת היחסים שלו עם ריבונו של עולם. אברהם שישב בפתח האוהל מבין שעליו לעמוד ולהתייצב מול האלוקים.

אברהם איננו כורע או נופל אפיים, הוא איננו משתחווה מתוך אפסות אנושית מול בורא כול, אלא עומד וטוען את טענותיו. עמידתו של אברהם מסמלת מפגש עם האלוקים שיש בו פולמוס ופנייה ישירה, עמידה שיש בה הצבת עמדה נגדית אל מול האלוקים. עמידה שיש בה תביעה ודרישה.

כולנו, בני אברהם, ממשיכים את עמידתו בתפילתנו. תפילתנו מבקשת מקום לאדם, לתחושתו ולתביעת הצדק שלו, ואינה מצפה ממנו להתבטל בפני האל. יש בתפילה גם כריעות והשתחוויות, ואפילו נפילת אפיים לאחריה, אבל עיקרה של התפילה הוא העמידה.

מרגיש בבית

סיום הפרשה מוסיף מבט משלים. אברהם המצוּוה לקחת את בנו יחידו ולהעלות אותו לעולה איננו עומד איתן מול האלוקים, ואיננו פותח במשא ומתן בשאלת צדיק ורע לו.

גם כאן, כמו אחרי חורבן סדום, אברהם משכים בבוקר: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת חֲמֹרוֹ", אבל כאן אין עמידה אלא להפך, השתחוויה:

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם.

משהו משתנה באברהם, והוא מקבל את הדין ופועל בהכנעה גמורה, בהשתחוויה ובהתבטלות.

 

אם כן, יש בו באברהם, ובבניו כממשיכי דרכו, מורכבות. מאברהם נלמדת האפשרות לעמוד בפלילים מול בוראנו בדרישה גמורה, בתביעה לצדק ובהתרסה כלפי מה שנראה כעוול: "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?". אבל יש באברהם גם צד נכנע ומשתחווה, צד שמקבל את הגזירה ואת הדין, שמזכיר לנו גם את חלקי הכפיפות שבתפילה, רגעים שבהם אנחנו מבינים את אפסותנו מול האלוקים.

נחזור לתחילת הפרשה, בישיבתו של אברהם בפתח האוהל; ייתכן שטמונה שם אפשרות שלישית.  חז"ל חיברו בין ישיבתו של אברהם כשנראה אליו ה', לאמירת קריאת שמע הנאמרת בישיבה:

מה אתה יושב ושכינה עומדת, כך בניך יושבין ושכינה עומדת על גבן, כשישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקורין קריאת שמע והן יושבים לכבודי ואני על גבן, שנאמר 'אֱ־לֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל' (בראשית רבה וירא, יח).

הישיבה בעת אמירת קריאת שמע איננה כעמידה איתנה מול פני ה' ואיננה ככריעה והשתחוויה. יש בה ממד של נינוחות וקרבה, חוויה של ביתיות ושייכות. אולי זו אפשרות נוספת לייחל אליה כממשיכי דרכו של אברהם אבינו: מערכת יחסים נינוחה מול ריבונו של עולם, ישיבה שיש בה ביתיות ושייכות. #

הרבנית בת־שבע סמט (מרצבך) היא רמי"ת בבית המדרש לנשים במגדל עז ומלמדת במת"ן ירושלים