הדיו עוד לא יבשה על השורה האחרונה של המדור מלפני שבועיים, שבה הבעתי נכונות להתגייס אם יש מפי"ק שחסרים בו חיילים, כשקיבלתי הודעה במסנג'ר ממפקד בסוללת תותחנים בצפון. מתברר שהפרסום במקור ראשון עובד, ושהמדור צבר פופולריות מסוימת בקהילת התותחנים בישראל. מפה לשם הוא שכנע אותי שהם נתונים במצוקת סד"כ קשה, ובשעה שקראתם על ייסורי המצפון שאני נושא עמי באזרחות, כבר עשיתי את דרכי אל השטח הסמוך לגבול הלבנון.
כשהתנדבתי לפני חצי שנה לשרת בגדוד נוסף, זו הייתה תופעה די חדשה. טור שלם נאלצתי לכתוב כאן כדי להצדיק את ההחלטה שנראתה בזמנו קצת משונה. אבל עכשיו נראה שזו הנורמה. גדודים מכל החילות והחזיתות מפרסמים ברשת מודעות דרושים, ולוחמים מכל הארץ נענים להן. מתעלמים ממגבלות קטנוניות כמו הכשרה או גיל. זה עתה פגשתי באוניברסיטה פרופסור שגילו נושק ל־70, שסיפר לי בתסכול איך הצבא דוחה את חיזוריו ותחינותיו לחזור ולשרת, בתואנה שהטנק שעליו הוכשר (מגח M-60) יצא מן השירות לפני יותר מעשור. אחר, בגיל דומה, סיפר שסוף־סוף הצליח לשכנע את השלטונות שייתנו לו להצטרף לבן שלו, בן ה־40, בהגנה על אחד היישובים. אז כשקיבלתי פנייה אישית להצטרף לגדוד שבאמת זקוק לי, לא נותר הרבה מקום להתלבט.
עוד קודם שיצאתי, כשסיפרתי על מחוז חפצי לחבר שהוא קצין מודיעין בפיקוד צפון, הוא עדכן אותי שיש הבדל אחד חשוב בין סוללות של תותחנים בעזה ולבנון: בלבנון הם יורים בחזרה. בדרך אל השטח כבר שמעתי הדים של פיצוצים, ועוד לפני שהספקתי להשתתף בירי של פגז אחד, כבר ראיתי בין חרכי המיגונית כלי טיס עוינים מרחפים מעל ראשי, והתחלתי להבחין בין רעש של יציאות מרוחקות לקולות העמומים והקרובים של נפילות. הסתכלתי בחבריי החדשים, יוצאים ונכנסים בטבעיות בין משימות למרחבים ממוגנים, כשאני עדיין מתרגל לשריר שזמן רב לא הפעלתי; זה שעובד כששוב ושוב צריך להתייצב מול סכנה.
לא מזמן ביקשו ממני לספר באיזה פאנל על רגע שלוכד מבחינתי את מהות השירות הצבאי במלחמה. ופתאום צף מול עיניי ערב אחד, שבוע או שבועיים מתחילת המלחמה. עכשיו תבינו, סוללת כיפת ברזל ישבה חצי קילומטר מאיתנו. כל הזמן ראינו אותה מיירטת רקטות ששוגרו ליישובים סביבנו, שהיו ריקים כמעט לחלוטין מאנשים. רק כמה בודדים שנשארו בבתיהם כדי לדאוג לרפת או ללול. אבל כשנוצר מחסור במיירטים היה ברור לחלוטין שעם המעטים שיש, נגן עליהם ולא עלינו. כי הם אזרחים ואנחנו חיילים. והחיים שלהם, בהגדרה, קודמים.
הסתכלתי בחבריי החדשים, יוצאים ונכנסים בטבעיות בין משימות למרחבים ממוגנים, כשאני עדיין מתרגל לשריר שזמן רב לא הפעלתי; זה שעובד כששוב ושוב צריך להתייצב מול סכנה
זה היה הרגע שבו הבנתי את עומק המטמורפוזה שעובר אדם כשהוא הופך להיות חייל. במבט מבחוץ הוא נראה כמו איש רגיל, להוציא המדים הירוקים, אבל משהו שונה בו. החיים שלו עוברים לעדיפות שנייה. לכן כשזמן מה לאחר מכן, באמצע מטרת סוללה, נשמע קול אזעקה, ואחריו גם נפילות, המשכנו את הירי בלי לחשוב אפילו. כי המשימה שהוטלה עלינו לבצע קודמת עכשיו לבטיחות.
תראו, אני בסך הכול תותחן, שיושב קילומטרים מן הגבול. 90 אחוז מן הכוחות הלוחמים הם גיבורים גדולים ממני. אבל זו לא הסכנה עצמה כמו הידיעה שעם החתימה על טופס הוויתור הצה"לי אתה עובר בעצם למציאות אחרת. ההיתר והחובה ההלכתית לסכן את הנפש איש בעד רעהו במהלך המלחמה הם מאחר שכבר מסרת את הנפש מיד כשהמלחמה התחילה. אולי כבר כשעשית, בן 18, צעד ראשון ומהוסס בבקו"ם. כבר אז משהו מהנפש שלך הפך לרכוש צה"ל. הופקד באוצר הנפשות של האומה. אני חושב על מאות אלפי החיילים שעושים כל יום את הבחירה להיות חייל במלחמה הזאת. ועל המיליונים ששולחים אליה אחים ובני זוג וילדים. וברור לי שלמרות הרעש בתקשורת, כולנו עוברים מטמורפוזה. שמשהו בהתבצרות בעמדות וברצונות הפרטיים שלי נסדק. ועוד תיצרף מתוך האש הזו תנועה של אהבה גדולה.
