יש לי חבר טוב שקוראים לו עידו. החודש, לפני עשר שנים, הכרנו בזכות בובו, עוד חבר טוב שלי שהוא בעצם גיס של עידו. ככה יצא שבין המנה הראשונה למנה העיקרית בחתונה של בובו באולמי נוף בבית וגן, יצאנו עידו ואני לעשן ונסחפנו לשיחה שנמשכת ונמשכת עד עצם היום הזה. חברות מיוחדת יש לי ולעידו. בצמתים משמעותיים בחיים של שנינו היינו לעזר זה לזה ולאוזן קשבת אף שאנחנו שונים זה מזה וסיפור חיינו רחוק במובנים רבים, אבל גם מאוד קרוב.
עידו גר במרחק הליכה קצר ממני ובכל זאת אנחנו כמעט ולא נפגשים והקשר שלנו מבוסס בעיקרו על התכתבויות בווטסאפ. כמובן יש בינינו דברים משותפים כמו חיבה יתרה לאביב גדג׳ ושלמה ארצי או זה ששנינו אספנו מקטרות בתקופות שונות בחיים. אבל מעבר לזה, יש לעידו ולי תדר מיוחד של הבנה עמוקה בינינו שקשור לדעתי למשהו ששמעתי פעם ממישהו חכם שאמר שקשר חברי קרוב צריך שיהיה בו ממד לא מבוטל של רוח ורק ככה הוא יכול להישמר. לימוד משותף, חברותא, שיתוף כן, דיבור אמיתי. וכך, ברוך השם, בחברות של עידו ושלי, חוץ מההומור ההדדי והתכתבויות החולין הארוכות, יש גם מעבר. יש גם דיבור רוחני. וכשאני כותב דיבור רוחני אני לא מתכוון בהכרח לדיבור דתי, אלא דיבור שיש בו שאר רוח.
בשנתיים האחרונות, עוד לפני שפרצה המלחמה, יצא לנו להתכתב ולעסוק הרבה בבחירה בחיים. לא באופציית הבחירה בחיים אלא על הבחירה בחיים על פני מה שהוא ההפך מחיים. התכתבנו הרבה על התבגרות והרמת ראש מהמקומות המתבוססים של הרחמים העצמיים ושל ה״להאשים את כל העולם בכאביי״ – אל מקום של לקיחת אחריות ואסירות תודה וקימה מוקדמת בבוקר ועבודה וספורט וכתיבה ואוכל טעים ולהיות איש משפחה. זה אולי נשמע פשוט ואולי נשמע רגיל, אבל יש אנשים שזו עבורם עבודה יומיומית. משימת חיים של ממש. ההשראה הגדולה של עידו לעניין הזה היא הזמר האהוב עליו – ניק קייב. למי שלא מכיר, קייב הוא זמר, מוזיקאי, משורר ואיש רוח, שמרבה לעסוק ביצירותיו בתכנים די קודרים, בלשון המעטה. מוות, שכול, אלימות, עצב ויגון. באופן מצמרר, אפשר לומר שהשירים חזו את מה שעתיד לקרות ולמרבה הצער, שניים מילדיו של קייב נהרגו בתאונות טרגיות בגילים צעירים. מה שלכאורה היה נדמה כמו נבואה שהגשימה את עצמה ואישוש לנטיות המלנכוליות של קייב כיוצר – התברר כהפך הגמור. ניק קייב בחר לבחור בחיים. הדבר בא לידי ביטוי גם באורחות חייו, גם ביצירות המוזיקליות שלו מהשנים האחרונות, אך בעיקר בפרויקט מיוחד במינו שנקרא The Red Hand Files. הפרויקט הזה הוא למעשה אתר ייעודי שבו אנשים מכל רחבי העולם שולחים לניק קייב שאלות כתובות והוא לרוב עונה עליהן בסבלנות, באריכות, בהומור, במקוריות ובחיוניות שובת לב. וככה, מפעם לפעם, עידו נוהג לשלוח לי בשעת בוקר מוקדמת קטע מתורגם מתוך האתר הזה שאנחנו נוהגים לקרוא לו ״שו״ת היד האדומה״. אלה ממש קטעי חיזוק לאדם היוצר, קטעי עידוד ומסרים נוסכי תקווה אבל ממש לא קלישאתיים או קיטשיים. להפך, יש בהם איזו מקוריות וייחודיות בלתי רגילה. וככה, בשעת בוקר מוקדמת אחת השבוע, נכנסתי לווטסאפ וראיתי שעידו שלח הודעה בחמש וחצי בבוקר ובתוכה ציטוט מתוך השו״ת:
"זה יהיה לא נכון לומר שהחיים שלי שלווים… אבל יש לי הבנה חזקה מאוד של טבע העולם. אני חושב שאני מבין את העולם. אני חושב שאני מבין בני אדם ומבין שלבני אדם יש ערך אמיתי. אני מבין שהבעיה האמיתית בעולם היא מעין השקפה צינית, מדוכאת, שנובעת מזה שאנו ניזונים ללא הרף מהתקשורת המקוונת. הרעיון הזה, שלעולם אין ערך אמיתי ושבני אדם הם רק כוחות הרס, הוא פשוט לא נכון. אני יודע את זה. אני מרגיש מחובר עמוק לעולם ומתפעל מהיופי שלו. אני הולך בחוץ ומסתכל על העולם, ואני חושב שזה לא יכול שלא להיות מקום יפה. אומנם מקום מוטרד עמוקות, שבור עמוקות, לא צודק עמוקות, ועם זאת, יפה בצורה יוצאת דופן. זה דבר מועיל לדעת".
שמעתי פעם ממישהו חכם שאמר שקשר חברי קרוב צריך שיהיה בו ממד לא מבוטל של רוח ורק ככה הוא יכול להישמר
ואני קראתי את הקטע הלכאורה יומרני הזה שוב ושוב והוא עורר אותי להמון מחשבות על העת האחרונה. על עצמי בעת האחרונה. על עצמנו בעת האחרונה. על הנהי הזה באוויר, המוצדק לעיתים. על הייאוש שמחלחל גם לתוכי ומאיים לכלות כל שבב תקווה, על הצער והדאגה שאין מהם מנוס, ועם זאת, ורק כדי שאוכל להמשיך הלאה ולבנות מחדש, בחרתי באותו רגע לבחור בחיים. בסוף יש בהם איזה יופי יוצא דופן וזה דבר שמועיל לדעת. תודה ניק, תודה עידו.
