נראה שגם בימי מחלוקת קשה, מתקיימת בחברה הישראלית הסכמה רחבה בנוגע לחולשתנו בזירה הדיפלומטית. למרות המאמצים הלא מבוטלים שנעשים כאן סביב הנושא הקריטי הנ"ל, מבחן התוצאה מלמד שאנחנו רחוקים מלשכנע את העולם בצדקת דרכנו, גם כשלא מדובר באגף האנטישמי שלו. אלה הם חודשי הגשר שבין ממשל ביידן הליברלי לממשל טראמפ הרפובליקני – בין הצד התומך בישראל לצד העוד־יותר־תומך בישראל – ועל אף שאלה ואלה דברי ידידוּת חיים, דומה שאנו נדרשים לחצות את הגשר הזה על קצות אצבעות המדיניות שלנו כדי לא להרעיד אותו, עד שרגלינו יעמדו ביציבות בצידו השני. למעשה, גם כשייכנס לבית הלבן מנהיג רב זכויות בארץ הקודש, הוא יהיה פיל רפובליקני בחנות חרסינה, שכל תנועה אגבית שלו עלולה לגרור נזקים לא צפויים.
למרות הפיתוי הרב, אי אפשר לצפות שמזכיר המדינה המיועד והיועץ החדש לביטחון לאומי יעשו עבורנו את העבודה. אי אפשר לצפות שהכוורת בבית הלבן תהיה ציונית יותר ממנהיגי המדינה הציונית עצמם – גם אם השגריר־שבדרך כבר הוכיח שיש לו שפה משותפת עם ההנהגה הישראלית הנוכחית, ולא עם המזהירים מפני בידוד בינלאומי. הדיפלומטיה הישראלית צריכה לעבוד כעת שעות נוספות, לא רק כדי לנצל את שעת הכושר הזו מול ארה"ב בשעתה המפרגנת, אלא גם כדי להעתיק את מעמדה הבינלאומי של ישראל למגורי קבע, כך שיישאר איתן גם כשהמטוטלת האמריקנית תשוב לנוע מממשל לממשל.
וכאן אנחנו נכנסים, כמקובל, למחלוקת – איך צריכה להיראות הדיפלומטיה הישראלית. אני מודה, גם כשמסבירים לי לאט ויפה, אני לא מצליחה להבין את הרציונל של חבריי מהשמאל היותר קיצוני, שמאמינים שהסכסוך הערבי־יהודי במזרח התיכון יגיע לסופו השפוי רק באמצעים דיפלומטיים, ובמקום להשקיע את כישוריהם בתחום לטובת הסברת ישראל, בוחרים לגייס את כל כוחם לניסיונות (מוצלחים למדי) להזמין לחץ מארה"ב על ישראל ולא על אויביה. במקום לקרוא לידידינו מעבר לים לפעול נגד כל מבקשי רעתנו, הם רוצים שהאמריקנים ישכנעו אותנו בכל דרך סנקציונית אפשרית להבין מה טוב ונכון לנו. וכן, הם מדברים עדיין על שתי מדינות.
אבל אלה קצוות. הרוב הציוני בישראל – משמאל ומימין – מבקש להשפיע על עתידנו כאן, מבפנים. וכשהדיפלומטיה לא עובדת מי יודע מה, האצבע המאשימה מופנית בצדק למי שעמד בראש רוב ממשלות ישראל בעשורים האחרונים. הביקורת על היעדר חתירה לפתרון שתי המדינות, או לכל הפחות הצבת אלטרנטיבה רצינית לתוכנית זו, מגיעה על פי רוב ממחנה השמאל, אולם ראוי היה שהיא תבוא דווקא מימין.
במשך עשורים ממשלות נתניהו למיניהן ניסו ללכת עם ולהרגיש בלי: להשמיע תמיכה מסויגת בהקמת מדינה פלסטינית, תוך התחמקות מביצוע בפועל. מעין דחיינות כרונית של טיפול בבעיה. בדומה לאשליית "חמאס מורתע", הדחיינות הזאת אִפשרה לבעיה לגדול, כשאצלנו בינתיים רק מעבירים למשמרת הבאה את הסכנה לביטחון ישראל. וכך כדור השלג הזה, שהחל מכמה פתיתים בודדים של אמון מופרך במבקשי חיסולנו בקצה־הקיצון של השמאל, התגלגל להיות מדיניות ברירת המחדל. אמרת פתרון הסכסוך – אמרת שתי מדינות, ואין תוכנית בלתה על השולחן. אלא שפתרון שתי המדינות הוא לא פתרון, הוא הבעיה. הוא הסכנה הקיומית שלנו, שגם בגרסתה הרזה שנולדה בחשאי בסמטאות אוסלו, הפכה את הערים הפלסטיניות לערי מקלט לרוצחי יהודים, ואת השטח שהתפנינו ממנו – למעוז טרור מפותח היטב.
ממשלות ישראל הימניות נעות באי נוחות בכיסא ושולחות אצבע מאשימה לעבר ספסלי האופוזיציה במשכן הכנסת ובערוצי התקשורת השונים. "הם" הרי לא היו נותנים יד לאלטרנטיבה, אז איזו ברירה הייתה לנו? ובכן, הייתה ברירה: למשול. זה בדרך כלל מה שמצופה ממי שתופס כיסא, ובכן, בממשלה. מדיניות כזו אכן הייתה מוציאה מהכלים את המחנה היריב, ואפשר למתוח עליו ביקורת, אבל שלטון לא אמור למזער נזקים של שלטון שקדם לו, אלא להעלות את המדינה למסלול הנכון לה על פי אמונתו.
גם ההישענות על כך שהערבים כבר יפקששו מצידם כל היתכנות להקמת מדינה פלסטינית היא לא תוכנית עבודה סבירה, אלא שערורייה והתנהלות ילדותית להחריד. הדיפלומטיה הישראלית תחת שלטון ימין לא הייתה אמורה להנהן בנימוס נוכח תוכנית החלוקה המאוחרת שארה"ב עדיין שבויה בה, אלא להבהיר בנחישות ובהתמדה את הסכנות הכרוכות בנדיבות טריטוריאלית שכזו. עם כל הכבוד לאנגלית המשובחת שבפי ראש הממשלה וליכולות הרטוריות שלו, חשיפת העולם לצורכי הביטחון של ישראל נוכח אופיו הרצחני של האויב הקרוב מדי למקום מגורינו, לא אמורה להתנהל כדיבייט ידידותי אלא כמשפט ראווה.
הדיפלומטיה הישראלית אמורה הייתה לקום בנחישות מספסל הנאשמים, ולהושיב בו את מי שמסכן את עתידנו, כמו גם את עתיד עמו שלו. למשפט הזה ישראל הייתה צריכה להגיע עם תחקיר מעמיק שחושף את תוכנית העבודה המזעזעת של שלטון פלסטיני שמחריש טרור תחת כסות דיפלומטית; תחקיר שמוכיח את המשחק הכפול שהתנהל מתחת לדף של כל הסכם מדיני שניסו לייצר כאן. ממשלת נתניהו הייתה צריכה להבהיר ש־7 באוקטובר לא התפלק לאויבינו, אלא שיקף משאלות לב במעגלים רחבים בהרבה מאלה שלקחו בו חלק. גם אם הגיע זמן התפכחות בצד הערבי, ישראל לא יכולה לקחת סיכון נוסף ולתת יתרון טריטוריאלי למה שעשוי לגדול פעם נוספת לקיני טרור.
שעה שגם בשמאל הישראלי קשה יותר ויותר למצוא חסידים לתוכנית שתי המדינות בטווח הנראה לעין, ראוי שממשלת ישראל תגבש עם ידידתה המערבית תוכנית אלטרנטיבית שתבסס את מעמדנו הבינלאומי, אבל גם תחתור לסיום הסכסוך הפנים־ישראלי בסוגיה זו. ראוי לה, לתוכנית העתידית לפתרון אמת במזרח התיכון, שתגיע מתוך הסכמה ישראלית, ושלשם שינוי תפעל ממקום מאחד; כזה שלא יושפע מתנועת מטוטלת שלטונית גם פה אצלנו.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
