זה לא הסוף.
לא מדובר בהספד קורע לב.
זו רק אתנחתא קלה שאני בטוחה שאחריה תבוא פריצה גדולה, ובכל זאת.
השבוע יעלה בצוותא המופע האחרון לעת עתה בסדרת המופעים של "מה נפל עליי?!" ואני מרגישה שהגיע הזמן לסיכום החוויה ולהוקרת תודה לכל מי ומה שליווה אותנו בדרך.
זה נשמע מוזר ואולי אפילו קצת מחריד, אבל המופע הזה לא היה יכול להתקיים ולעלות על הבמה אילולי היינו אומה כל כך מדממת. ואני לא אומרת את זה כתודה על הדמים שלנו, וגם לא תודה על השכול הרב שאופף אותנו. אבל כן על כך שזו זכות בשבילי, זכות לא מבוטלת שאני מקפידה להעריך אותה בקול כמה שיותר, להיות מאלו שתפקיד חייהם העיקרי הוא לאתר את האוצרות בין חורבות חיינו, גם במקומות בהם קשה למצוא אוצר.
הדיוק הזה חשוב לי, כי היו לא מעט לאורך השנים שלא דייקו בהגדרת מה שאני בוחרת לעשות, ואף פנו לאפיק הציני של "ממנפת את השכול שלה". הדבר הנכון הוא, "ממנפת את הכאב שלה". את השכול מינפתי בשלל דרכים אחרות, תעשו גוגל בטח תמצאו משהו.
המופע, היה בסופו של דבר חוויה טיפולית אדירה.
זה היה תהליך אישי וחברתי, שלפני שהוא בא להצחיק או להסיח את הדעת, הוא בא קודם כל להעביר אותי ואת שאר משתתפי המופע עיבוד אישי. זאת, באמצעות כלי שלא היה ברשותנו עד עכשיו, של עיבוד באמצעות עמידה על במה וקבלת פידבק. וזה היה פידבק מופלא: צחוק רם מקהל המום. זו הייתה ברכה עצומה, בטח בתקופה הנוראית הזו. וודאי עבור המופיעים, ואני רוצה להאמין שגם עבור הקהל. אני מודה על כך מאוד.
ככל שאנחנו מתקדמים לעומקה של המלחמה, ולצדה מתקדמת גם השגרה הכמעט לא אפשרית שנכפתה עלינו, אני מרגישה שהשפה שיצרנו במופע הזה, שפת ההומור על השכול כדרך לגיטימית להתמודדות, הפכה ליותר ויותר מקובלת. זה יהיה מתיימר מצדי לקחת על כך קרדיט מלא, אני רק יכולה לומר תודה על כך שאני תורמת את חלקי לעניין.
לצד זה, אני גאה במיוחד, לדעת ששמי כמעט תמיד נקשר להתמודדות באמצעות הומור. אני מתויגת באינספור תיוגים ברשתות החברתיות בידי עוקבים או חברים שנתקלו בהומור מהסוג הזה, וראו לנכון לשתף אותי. מגדילים לעשות עוקבים חמודים שמרבים לתייג אותי לצד קומיקאים אמתיים כמו ויטלזון שאני שרופה ומעריצה, רשף לוי, גורי אלפי ועוד שמות מנצנצים שמצחיקה אותי המחשבה שמישהו רואה בי קולגה שלהם. אבל מה אכפת לי, זה נעים.
ולצד כל אלה, גדולה מכולן הגאווה להיכנס לניחום אבלים ובכניסתי לייצר חיוך גדול בקרב הנוכחים גם בלי שהוצאתי מילה מהפה. גם כשאישית לא תכננתי להביא איתי את המצחיק שלי, שלרוב הוא לא אורח רצוי במקומות האלו. עלתה על כולנו חברה אלמנה, שבבואי לנחמה על נפילת בנה לחשה לי באוזן – "את רואה? יש לי עוד הפתעות חוץ מלהיות אלמנה". היא העלתה לשתינו חיוך דומע, כואב, מריר אבל גם מאוד מאוד מקל על הלב.
טיקטוק מביך
אני מרגישה תודה גדולה גם על כך שזכיתי להיות חלק מחבורה גדולה, הכוללת שני דוסים, ישיבע בוחר מהשטחים, דוקטורית לאבולוציה (אמרתי את זה נכון דנה?) מצביעת מרצ, יוצאת סדרת ריאליטי יפהפייה, במאי ותסריטאי מהוד השרון ותסריטאית מקועקעת ממודיעין. חוץ מהשריטה העמוקה המשותפת שלנו להומור שחור מוגזם ופרוע, נהייתה לנו גם חברות אמיצה, חום לב ותחושת לכידות אמתית. על אף הפערים העצומים בחיינו הפשוטים, פערים שבכל סיפור אחר בחיינו כאן בארץ ישראל של שנת תשפ"ה, לא היו מחליקים לאיש מאתנו בגרון. בהקשר של המופע הזה, הם הפכו שוליים משעממים.
היו לא מעט לאורך השנים שלא דייקו בהגדרת מה שאני בוחרת לעשות, ואף פנו לאפיק הציני של "ממנפת את השכול שלה". הדבר הנכון הוא, "ממנפת את הכאב שלה"
אני לא מוכנה להרוג את המופע הזה, לא מוכנה להספיד אותו. הי, הוא עודנו פועם וחי, מתעורר לתחיה בכל עליה שלנו לבמה. חי בכל סרטון טיקטוק שמביך את הבנות שלי. אבל הכי, בכל מפגש עם הקהל אחרי מופע. מפגשים שרק מבטיחים לי שוב ושוב שאולי כרגע המופע לא עולה על הבמות, אבל הוא נטוע עמוק בלבם של מי שבחרו להגיע עד כה. ושתיל ששתלת בדמעה (בין אם היא דמעת עצב או צחוק) יצמיח עץ מניב פירות בשמחה גדולה.
ולבסוף, התודה העיקרית שלי היא על מי שזכיתי לחיות לצדו. מי שלא פעם בחיינו תהו בסביבתי איך עוד לא מתי מצחוק בגללו, (לצערי הוא זה שמת, אבל לא מצחוק). מי שהפך את ההומור לדרך חיים, בלי לוותר על שאר הדברים שיש לחיים להציע. מי שממלא לי חומר לעוד שני מופעי הומור לפחות. מי שבלי הצחוק לא הייתי מצליחה להתאבל עליו באמת, מי שלימד אותי שצחוק ובכי יושבים על אותו המנעד. מי שהכאב היחיד שלי על המופע הזה, הוא שלא ניתנה לי הזכות להסתכל עליו בעת שהוא צופה בו.
המופע עוד ישוב, לצד הכוח והרצון להמשיך להרים את הקומה הזו בעם ישראל. מבטיחה לעדכן.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
