מלחמות הן הזדמנות לשינוי, לאתוס אחר; שינוי של מבנה החברה, הצבא וגם של הכלכלה. בשונה מאלה ששוקלים לעבור לחו"ל, אני אופטימי. אנו עומדים בפני שינויים טקטוניים בארץ ובעולם, והעשור הקרוב עומד להיות המעניין והמשמעותי ביותר מאז קום המדינה. אולם אנו זקוקים לטיפול שורש בכלכלה, בתקציב ובשיטה. הטריקים והשטיקים ששימשו את ממשלות ישראל – כמו קיצוץ רוחבי במקום קביעת סדר עדיפויות, דילים פוליטיים למגזרים שוליים, סבסודים במקום השקעות עומק – מוכרחים להיפסק. הציבור המשרת חייב להתאחד, למחות ולקחת אחריות.
דוגמה טרייה היא הטיית הגרלות דירה בהנחה על ידי שר השיכון יצחק גולדקנופף, לטובת הציבור הלא משרת. הגרלת הדירות בהנחה צריכה להתבטל, אולם כל עוד היא מתקיימת, התעדוף צריך להיות לטובת המשרתים. הנתונים ברורים: בהגרלה שנסגרה השבוע נכללו 4,741 דירות. מתוכן, 2,175 – כמעט 46% – יועדו ל"צביון חרדי", כפי שנרשם באתר ההגרלה. בחשבון מהיר, אם ההנחה לדירה היא כ־300 אלף שקלים, מדובר במתנה של 652,500,000 למגזר שאיננו משרת. לשם השוואה, הסערה על חוק המעונות היא על הטבה של כ־100 מיליון שקלים למי שאינם משרתים.
מדיניות הרווחה קורסת. במקור היא התמקדה בשכבות התחתונות, כדי לנסות להבטיח לאזרחים קיום בסיסי מכובד. כיום ברור שבשיטה הנוכחית המדינה לא תצליח להמשיך ולספק את הקיום הבסיסי לאורך זמן, נוכח הצורך בתקציב ביטחון גדול, החוב התופח והוצאות הריבית הגבוהות.
במבט עומק, האפשרות להסתמך על ההבטחה לרווחה יצרה תמריצים שליליים שגורמים לשוליים להתרחב ולהתנפח מעבר ליכולתה של השדרה המרכזית לשאת בעול. גורמים פוליטיים שזיהו כר גדל של מצביעים, השתלטו על מנגנוני הרווחה ועיוותו אותם לטובת קבוצות ספציפיות. השר גולדקנופף הוא רק דוגמה גרוטסקית.
החוזה החברתי אנכרוניסטי. הדור הצעיר והלוחם, ששואף להפוך את ישראל למקום טוב יותר גם באזרחות, חש שאין הלימה בין מי שנותן ובין מי שזוכה לתשומת הלב של המדיניות הציבורית. האמת הכלכלית תגבר בסוף על הכלכלה הפוליטית, אבל אנו עלולים להתעורר כשזה כבר מאוחר מדי.
המיקוד של המדינה צריך לעבור לישראלי ההירואי – המשרתים והמשלמים. אלו שלוקחים אחריות לקידומה של המדינה ולא לקצוות החברה, שמצפים שאחרים יחזיקו אותם כי "מגיע להם". במקום פלסטרים ומענקים מתגלגלים, יש להתמקד בטיפוח השדרה המרכזית בחברה. בעידן המרוץ הטכנולוגי, רק מדינות שיצטיינו במיצוי הפוטנציאל הזה יזכו לשגשג, ויוכלו לספק רמת חיים טובה והזדמנויות רבות יותר לכלל האזרחים – גם אלו שנסיבות חייהם דחפו אותם לשוליים, או שלא קיבלו די הזדמנויות.
השבוע עבר בקריאה טרומית חוק מעמד המשרת שיזמתי יחד עם ח״כ משה סעדה. החוק קובע שרק מי שמשרת מקבל. לא שירתם? לא תהיו זכאים לשורה של הטבות כמו מימון ממשלתי ללימודים באוניברסיטאות, בישיבות או בכל מוסד על־תיכוני אחר. במקביל, החוק כולל מתן הטבות כמו דירה בהנחה רק למשרתים, ונקודות זיכוי במס. ההטבות יעלו את קרנם של המשרתים, ובהמשך יגדילו את מספרם.
עמודי התווך של החברה הישראלית, המשרתים והמשלמים, חייבים להתעורר ולהתאחד. אחינו הצעירים החרדים יצטרפו אם נשכיל לחבר את ליבת החברה הישראלית ולהשקיע בעיקר בה, ואז נחבק גם אותם. החכ״ים הימניים שרואים את ילדיהם ונכדיהם משרתים מאות ימים בעזה ובלבנון, ובכל זאת נותנים יד לחגיגה של בבצ׳יק וגולדקנופף, חייבים לתת דין וחשבון לנשות מילואימניקים גיבורות ועייפות. זהו כתם מוסרי וכלכלי שאי אפשר לעבור עליו לסדר היום. כרטיס הכניסה והאתוס הראוי והנכון לחברה הישראלית הוא שירות ולקיחת אחריות, והוא פתוח לכולם.
