החוק הצרפתי, שמונע חקירה של ראש המדינה המכהן, אינו לגמרי מטופש. בצרפת הוא מגן על הנשיא מפני כל חקירה, כתב אישום או דרישה למתן עדות במהלך כהונתו. מי שמתעמק בחוק מוצא שיש בו סימן להתחבטויות ולתיקונים שונים, ובמקרים של עבירות בגידה או פשעים חמורים אחרים – אפשר בכל זאת להדיח את הנשיא. אבל העיקרון הוא שאם יש חשדות פליליים נגד הנשיא, הם ייחקרו אחרי שכבודו יסיים את הקדנציה. חשוב לציין כי הנשיא בצרפת מוגבל לשתי קדנציות, חמש שנים כל אחת – בניגוד למצב כאן ביחס לראשי הממשלה.
ב־2 בדצמבר יעלה ראש הממשלה בנימין נתניהו להעיד במשפטו, שמתנהל כבר ארבע שנים וחצי. בית המשפט סירב להעניק לו דחייה. עמידתו של ראש ממשלה על דוכן העדים אכן מטרידה ומעוררת דאגה. נתניהו חייב וצריך לעמוד לדין על המעשים ההחמורים שמתוארים בכתבי האישום, אבל אי אפשר לשלוף ראש ממשלה באמצע מלחמה, לחקור אותו על הדוכן במשך שבועות ארוכים, עשר שעות בממוצע ביום, ולנתק אותו מתהליך קבלת ההחלטות כאשר ישראל נמצאת עדיין תחת מתקפה מכל הכיוונים, ניצבת מול איום איראני ממשי. אין בזה שום היגיון. זה כמו לקחת מנהג את ההגה במהלך נסיעה בכביש מהיר.
זה מצב־ביש, אסון שהמציאות המיטה עלינו: ראש ממשלה שנאשם בפלילים ומשפטו לא נגמר; מלחמה בשבע זירות שאיש לא צפה שתפרוץ; ומתן עדות מול חקירה צולבת, שמחייבת הכנה יסודית, אשר מתבצעת דווקא ברגעים כה מכריעים לקיומנו. אנחנו נמצאים ברגע השיא של תהליך שהורס את המדינה מבפנים.
במבט לאחור, החקירות הממושכות וכתבי האישום נגד נתניהו לא שווים את המחיר הלאומי והחברתי הכבד שאנחנו משלמים במהלך עשר השנים האחרונות. מי שכתב את החוק הצרפתי הבין כנראה איזה אסון מחכה לעם ולמנהיג שהופך לחשוד ולנאשם באמצע הכהונה, ומסרב להתפטר. אכן, מאז שהחלו החקירות נגד נתניהו, ישראל הלכה והתפרקה לרסיסים. העם נחצה בין תומכים ומתנגדים, ונתניהו – שתמיד ידע לרכב על גל המחלוקת – רק העמיק את הקרע. הוא האמין תמיד שהרוב לצידו, ושרק צריך לדרבן אותו.
במאי 2020, ביום הראשון של משפטו, נאם נתניהו בבית המשפט המחוזי לצד שרי הממשלה וחברי הכנסת של הליכוד, והפך את המדינה על בתי המשפט ורשויות החוק שלה. באותו רגע הוא ערער את הלגיטימציה של שומרי הסף. הנזק שנגרם אדיר, ואני לא רוצה לחשוב מה יקרה כאן אחרי גזר הדין.
צריך להזכיר שבעבר היה נתניהו אחד מגדולי המגינים על רשויות החוק, דמוקרט קלאסי שטיפח בדבקות את מעמד השופטים במדינה. אחרי שהחלו החקירות, הוא עשה הכול כדי להשתלט על הרשות השופטת וזרועות החוק והסדר. ראש הממשלה רתם לצידו פוליטיקאים כמו יריב לוין ודוד אמסלם, שגם כך תיעבו את המשטרה והפרקליטות, והחל בהפיכה משטרית מסוכנת שקרעה את העם לגזרים.
בצל החקירות וכתבי האישום נגד נתניהו, ישראל לא ידעה יום אחד של אחדות. להפך: כתבי האישום הובילו, בעידודו של ראש הממשלה, לתסיסה רב־מגזרית אלימה ומסיתה, סוג של מלחמת אזרחים בין מפגיני בלפור וקפלן לפעילי הימין, שעוררה גם מאבקים ציבוריים יצריים בין חרדים, דתיים וחילונים. החשש מפני נתניהו פגע באופן חמור גם בביטחון המדינה, ועודד תהליכים של סרבנות אצל חיילי מילואים שלא רצו לשרת רודנות מתגבשת. ישראל הפכה כבר אז למדינה מוקצית בקרב חלקים רבים בעולם הנאור.
את המראות הנוראיים הללו קלטו היטב מעבר לגבול. שואת 7 באוקטובר לא הייתה באה לעולם אלמלא תהליכי ההתפרקות הפנימית אצלנו, המשברים והחולשה ששידרנו כלפי חוץ. גם בימים אלה אנחנו מחברים אסון לאסון, למרות ההישגים המרשימים בשדה הקרב. אם מישהו היה בא ואומר לנו אי־אז בתחילת 2016 כי זה המחיר הנורא שנשלם כחברה ומדינה על חקירות ומשפטי נתניהו, אני משוכנע שכולנו היינו תומכים בחוק הצרפתי, אומרים לא תודה', ושולחים את נתניהו לעמוד לגורלו מול רשויות החוק רק אחרי שיסיים את כהונתו.
תתפלאו, היינו גם בסרט הזה. אחרי הקדנציה הראשונה שלו בשנות התשעים, נתניהו נחשד ונחקר על פרשת המתנות היקרות שקיבל בעת כהונתו כראש הממשלה. גם אז תקף נתניהו את חוקרי המשטרה ואת היועץ המשפטי והפרקליטות, אבל המדינה צעדה קדימה ולדברים לא הייתה שום השפעה ציבורית. הם לא עניינו איש, ולא הצליחו לפרק את החברה הישראלית. ללמדך מהי מידת החורבן שיכולנו למנוע כאן בהתנהלות לאומית אחרת. בסוף, אגב, התיק נסגר.
