כל מי שמגיע לירוחם, לא ממש משנה מאיזה כיוון, לא יכול לפספס את הפחונים הפזורים ברישול לצד הכביש, ולצידם כמה גמלים וכלבי רוח מנומנמים.
לפני שהתחלתי לרכז פרויקטים בחינוך הלא פורמלי בכפר הלא מוכר רח'מה, המראות הללו היו מבחינתי משהו זר, לא נגיש ואפילו משונה. האישה שלבושה בסגנון אימא־טליבאן, שרועה את הצאן במדבר ליד הבית שלי, הייתה מבחינתי סמל לתרבות מסוגרת, עתיקה ועקשנית שלא מסתנכרנת עם כבישים, שופרסל וארנונה, ובאופן כללי לא קשורה לעולם שאני מכיר.
מאז שסיימתי את לימודיי בישיבת עתניאל וחזרתי הביתה לירוחם, הדברים נראים לי אחרת.
התחלתי לעבוד כרכז של מרכז המדעים בירוחם בכפר רח'מה. כמרכז אזורי חזק ומשמעותי בתחום החינוך הטכנולוגי והמדעי בנגב, מרכז המדעים מפעיל מערך חוגים, הכשרות מורים ושיתופי פעולה הדוקים עם המגזר, הן בערים והן בכפרים הלא מוכרים. מאות תלמידים בדואים נהנים מפעילויות מרכז המדעים בירוחם, המקדמות בצורה מדהימה את היכולת של התלמידים הללו לסגל מוביליות חברתית ולמידה משמעותית, ומעצימות את מערכת החינוך הבדואית.
התפקיד שלי בכל העניין הוא לייבא את סיפור ההצלחה של מרכז המדעים אל הכפר רח'מה, שאולי קרוב לירוחם מבחינה גיאוגרפית, אבל רחוק ממנה מכל בחינה אחרת. מכיוון שמבנה הציבור היחיד בכפר הוא גן הילדים (גן שהוקם בזכות קבוצת 'מרקם אזורי', המורכבת מפעילים תושבי ירוחם), אני נוסע לגן עם חברי קבוצת הרובוטיקה של ירוחם. יחד אנחנו מעבירים פעילות טכנולוגית לקבוצות בגילים שונים, מגיל חמש ועד חמש־עשרה.
הופתעתי מהאופי המיוחד של הקשרים בין התלמידים הבדואים והמדריכים מירוחם, שרובם ככולם לא דיברו עם בדואים לפני כן. הפעילות בכפר כרוכה באתגרים רבים. פערי השפה בין המדריכים והתלמידים דרשו ממני למצוא פתרונות יצירתיים, כמו מילונים קטנים למילים שימושיות בערבית ("תבריג", "גלגל שיניים", "מצוין", "כל הכבוד") והרבה פנטומימה. מכיוון אחר, המפגש הראשוני עם המדריכים לווה בהתחלה בפחדים וחששות מצד הילדים, אך אלה התפוגגו עם הזמן.
בפעם הראשונה שהגעתי לגן, אחת הילדות ראתה אותי ופרצה מיד בבכי היסטרי. הגננת הסבירה לי שעד שהגעתי, האדם הלא־בדואי היחיד שהיא הכירה היה הרופא מקופת חולים שבא לתת זריקה. לקח לי שבועיים לרכוש את האמון שלה, ומאז הפכנו לחברים טובים.
מהר מאוד הבנתי שאת הוואקום שקיים בפזורה כמעט בלתי אפשרי למלא רק בזכות יוזמות מקומיות. תושבי רח'מה לא נהנים מפינוי אשפה, חשמל סדיר, תנועות נוער או מרכזים קהילתיים, ולמעשה אין להם כמעט שום שירות ציבורי מהסוג שאנחנו רואים כמובן מאליו. החוסר כה גדול, עד שקשה להחליט מאיפה להתחיל.
בהמשך החלטתי שריכוז פרויקטים בתחום החינוך הלא פורמלי הוא חתיכת ואקום שחשוב לי למלא. פגשתי ילדים נבונים ומוכשרים שיכולים להיות ההון האנושי של הנגב בשנים הבאות, ושרובם מתפספסים בגלל פערי תרבות, שפה וזכויות שאפשר לגשר עליהם.
מתוך התובנה הזאת הקמתי השנה מרכז למידה שנועד לשפר את כישורי השפה הנמוכים של נערי ובעיקר נערות רח'מה. כשלושים תלמידים למדו במרכז במהלך השנה עברית ואנגלית, בסיועם הצמוד של בנות מדרשת באר ומתנדבים מתוכנית 'נתיב', שיצרו עם התלמידים קשרים חבריים מרתקים. בנוסף, ריכזתי הכשרה טכנולוגית של נערים ונערות מהכפר במטרה שהם יעבדו במרכז המדעים כמדריכים, בתקווה שזו תהיה המקפצה שלהם לאפשרויות תעסוקה גם בתחומים שהיו חסומים בפניהם.
כיום, כשאני יושב באחד הפחונים הפזורים ברישול ומפטפט עם אישה שלבושה בסגנון אימא־טליבאן על מיליון בעיות שאנחנו צריכים להתמודד איתן, ועל כבישים, שופרסל וארנונה, אני אומר לעצמי שעצם קיומה של שיחה כזו הוא גם לא מעט. 
