עם פתיחת שנת הלימודים האקדמית, הסטודנטים נושאים עיניהם להשגת תארים שמייצגים את שיאה של ההשכלה והידע. האקדמיה זוכה למוניטין מכוח יומרתה לחקר מדוקדק, ולידע נטול מניעים זרים ומשוא פנים. ואולם, בעיקר בשנה האחרונה, רבים מבאי האקדמיה במדינות מתקדמות נדהמו לגלות שהזירה הזו רוויה במשטמה כלפי ישראל, ולעיתים אף באנטישמיות גלויה ובחוסר הבנה יסודי ביחס לאירועי המלחמה ולסכסוך הישראלי־ערבי בכללו. יש הטוענים לקשר בין דלדול הרמה האקדמית במדעי הרוח והמקצועות ההומניים, ובין האופן שבו האקדמיה מתייחסת לסכסוך הישראלי־פלסטיני. להלן אבקש לטעון שמדובר בתופעה מהותית, שעשויה להצביע על הצורך להוסיף לשדה האקדמי אלמנטים רוחניים ואתיים.
מה הביא לירידה ברמה האקדמית? משיקולים כלכליים, האוניברסיטאות והמכללות מעוניינות להרבות במספר התלמידים. לכן, בפקולטות שאינן מבוקשות, תנאי הקבלה הופחתו, וממילא איכות הלמידה והמחקר הידרדרה. תופעה זו נפוצה בתחום מדעי הרוח שהרישום בהם פחת, משום שתחומים אלו נחשבים כמי שאינם יכולים לספק תעסוקה מכניסה.
בדצמבר 2023 פורסם בניו יורק טיימס מאמר שכותרתו: "כמעט כולם בייל מקבלים ציון A (הציון הגבוה), האם הדבר מוזיל את ערכו של הציון?". באותה שנה פרסם ביטאון אוניברסיטת הרווארד מחקר שהראה כי בשנים 2020־2021, כמעט 80 אחוזים מהסטודנטים בפקולטות מסוימות קיבלו את הציון הגבוה ביותר; במאמר צוין שהמגמה הזו קיימת זה עשרים שנה. אינפלציית הציונים, כפי שמכנים זאת במחקר, מדאיגה את ראשי האוניברסיטה משום שהדבר מייתר את ההערכה ומדלדל את רמת הלימוד והמחקר.
האומנם יש קשר בין דרדור הדרישות האקדמיות ובין הביקורת על ישראל?
עצלות מוסרית
היחס לישראל בקמפוסים של אוניברסיטאות העילית גורם תסכול עמוק. ישראל מתוארת שם כישות קולוניאליסטית גזענית המבצעת רצח עם. גם לאחר שבעה באוקטובר היא אינה נתפסת כמגינה על עצמה, אלא כמי שמנסה לבצע טיהור אתני. לעיתים אף נטען כי אירועי שבעה באוקטובר כלל לא התרחשו. התסכול גובר כאשר רעיונות אלו נשמעים מפי אנשי מדעי הרוח, דמויות שקנו לעצמן שם בעקבות עמידתן לכאורה לצד הצדק.
דוגמה מפורסמת כזו היא הפילוסופית היהודייה ג'ודית באטלר, שמאשימה את ישראל בג'נוסייד ואף טוענת שאירועי שבעה באוקטובר אינם אלא תגובה מובנת של חמאס לפשעי ישראל. באטלר, שבאופן עקבי מטיפה למורכבות מוסרית, משליכה הפעם את המורכבות האהובה עליה ונוקטת צד אחד, את הצד של חמאס, שמבחינתה מגן על עמו מפני פשעי הקולוניאליזם. את באטלר לא ניתן להאשים באנטישמיות; היא יהודייה, ואינה מתכחשת לכך. מה גורם אפוא להוגה חריפה לחדול מהאופי הביקורתי של משנתה ולחבור לעדריות ולחד־ממדיות המאפיינות את הביקורת על ישראל?
לדברי פרופ' רונית עיר־שי, באטלר לקתה בעצלות מוסרית ומתוך כך אינה עומדת על הסתירה בין הביקורת שלה על מדינת ישראל ובין המתודולוגיות ותבניות החשיבה שהיא עצמה יצרה. להלן אבקש לתאר כיצד עצלות מוסרית זו התפתחה וקנתה שביתה בזרמים מרכזיים, ולטעון שהדבר קשור למבני תודעה פילוסופית ורוחנית ולאופני חשיבה שהפכו שגורים בתרבות הנוכחית.
כאן חיוני להקדים ולהעיר שיש לקבל חלקית בלבד שני טיעונים בסוגיית היחס לישראל באוניברסיטאות. הראשון קשור לתרומות הענק של קטאר לפקולטות הנחשבות, אשר יוצרות תלות סמויה, והשני לקלות המבהילה של יצירת הפייק בתקופתנו. טיעונים אלו עשויים אומנם להסביר משהו על המתרחש באקדמיה, אך אינם מספיקים. המימון הקטארי אינו מתנה או מעצב באופן ברור את הגבלת חופש המחשבה, ותרבות הפייק יכולה לפעול לכיוונים שונים, ולפיכך יש להסביר מדוע היא פונה לכיוון כה לעומתי לעמדה הישראלית.
עוד טיעון נפוץ הוא העמידה הפבלובית לצד החלש והנחשל, עמדה שמקורה בתיאוריות ביקורתיות או קולוניאליסטיות. גם כאן יש לקבל את הטיעון באופן חלקי בלבד, משום שבמאמץ לא רב ניתן לאמץ נקודת מבט שרואה דווקא את ישראל כמיעוט מתגונן, כמדינת מהגרים וכיוצא בזה. הקולוניאליזם שהודבק לישראל הוא מאולץ משום שאין כאן שום הון החוזר לאיזו מדינה קולוניאלית, ואין בציונות משום כפייה תרבותית על התושבים הילידים; אין עמדה ציונית שמנסה לחנך את הערבים לתרבות שונה משלהם.
נראה אפוא שמקורה של העצלנות המוסרית המתוארת הוא חוסר התוחלת שבעצם הטיעונים, חוסר תוחלת שקשור לכל טיעון באשר הוא. כיום מקובל להניח שכל טיעון הוא נרטיבי ולכן אינו קשור לממשות, ולמען האמת אין ממשות שניתן לטעון לקיומה. משום כך, העולם האקדמי איבד את המוטיבציה לטעון ולפתח הגנה רציונלית על טיעון שכל כולו הוא נרטיב אחד מתוך אפשרויות רבות. זהו מקורה של העצלות, שהרי מה טעם לגבש טיעון, אם לא ייתכן שיהיה בו תוקף? זהו גם מקור נוסף לדלדול ברמה האקדמית ולאינפלציית הציונים, שהלא אם אין טיעון ואין ממשות, אין טעם ואין דרך להעריך אותם.
הכול סיפורים
אך כיצד איבד העולם האקדמי את האמונה בממשי? לשאלה זו חשיבות רבה, משום שאובדן הממשות מחלחל גם לתרבות היומיומית. מדובר ברעיונות פילוסופיים שפועלים בתרבות המערבית במשך כמאתיים שנים, ושהתיאוריות הנרטיביות הם רק ביטויי הקצה שלהם. לפי גישות אלו, התרבות האנושית אינה אלא מערך של סיפורים ומבנים (קונסטרוקציות). הסיפורים שווים בערכם ובאמינותם, ולפיכך אין לדבר על צדק מהותי אלא על אפשרויות שונות לתיאור המציאות. ממילא, אין לנו דרך לבחון את מידת תקפותו של תיאור מציאות כל שהוא.
מבני תודעה אלו חדרו לשפת הדיבור ולתודעה של החברה באופן לא רצוני. הדברים מצויים כבר בכתביהם של פול ריקֶר וז'אן פרנסואה ליוטר, הוגים פוסט־מודרנים ידועים. בשנים האחרונות הראו אנשי רוח רבים, בהם גם באטלר, כיצד הנרטיב לא רק מארגן תיאוריה אלא משפיע באופן ממשי על המציאות ויוצר מציאויות חדשות. לא מדובר רק במה שראוי להיות, אלא במה שהווה באופן ממשי.
כדי להבין כיצד התפתחו תיאוריות אלו כדאי לחזור לראשיתן. חלק מהתיאור הקצר שאציע כאן שנוי במחלוקת אצל חוקרי התיאוריות הביקורתיות, אך לטעמי הוא עשוי לתת פשר למתחולל בשיח העכשווי.
אפשר לטעון שתחילתו של התהליך היא בוויתור של קאנט על הממשות, על היומרה להבין את "הדבר", כל דבר, כפי שהוא. לטעמו של קאנט, כל הידוע לנו על הדבר הן התופעות שלו, אך לעולם לא נדע את "הדבר" עצמו. גישה זו נחשבת למהפך פילוסופי, אך היא רק תחילת הדרך. הגל, מהפילוסופים המשפיעים ביותר על תנועות אידאולוגיות במאה הקודמת ובמידה עקיפה גם על התנועות העכשוויות, טען כלפי קאנט שאמנם איננו יכולים לתפוס את הממשות, אך מסיבה שונה. לטעמו של הגל, הממשות מתפתחת ללא הרף. אחת ההשלכות של רעיון זה היא שקיים בתודעה איזה ממשי אך הוא משתנה ללא הרף, ומי שיוצר אותו הם תנאי הזמן ובני האדם המשפיעים עליהם. לדעת חוקרים שונים, הגל טען גם שהתודעה האנושית מתפתחת באופן דומה, והיא תמיד תהיה תלויה בתהליכים שמושפעים מסביבתו של האדם. בנקודה זו איבדה הפילוסופיה המערבית את נקודת המשען שלה בממשות. מעתה אין מהות וממשות, יש התפתחות ויצירה אנושית.
שני רעיונות פגשה פילוסופיה זו, מפגש שהעצים אותן. הרעיון הראשון, שפעפע כבר בתקופת הרנסנס, היא העמדת האדם במרכז. גם התנועות הרומנטיות הבינו שאם נסלק מהדיון את אלוהים עלינו להציב במקומו את האדם, אך האדם התברר כיצור מושפע וזו מהותו. במילים אחרות, מכיוון שדמות האדם היא דינמית, אין שום דמות שניתן להתייחס אליה.
רעיון שני הוא פילוסופיית השפה, שהחלה להתפתח מרעיונות של פרדינן דה־סוסיר, שטרח להפריד בין המילה ובין הדבר שאליו היא מכוונת. הרעיון הזה נראה לנו מובן מאליו, אך בעבר הוא לא היה ברור. דה־סוסיר גילה שכאשר אדם אומר "אני אוהב" הוא יכול להתכוון לאהבתו לרעייתו, לכדורגל או לדג מלוח, אך המילה אהבה שונה לחלוטין בכל אחת מהאמירות. בכך הוא פתח הגות ענפה שעסקה בבלשנות ובפסיכולינגוויסטיקה, וביקשה פעם אחר פעם לפענח את הדרך שבה השפה "עובדת". המפגש של כל אלו עם חוסר המהות גילה שהשפה אינה אלא סימון למסומן חסר פשר. דרך השפה לא נוכל יותר לומר דבר מה על הממשות.
התיאוריות הביקורתיות עטו על המערך הפילוסופי הזה וביקשו לברר מדוע בכל זאת אנו משתמשים באופנים מסוימים בשפה, מדוע אנו מייצרים מושגים ומה האינטרסים של יוצרי השפה, המונחים והשיח. הטענה המרכזית שלהם הייתה שמבנים של תודעה ושל אמנות, דעות, תרבות והנחות יסוד, הם כולם קונסטרוקציות שיש לעקוב אחר האינטרס היוצר אותן. כך הלכה והתקבעה הדעה שלא רק שלא ניתן לדבר על אמת, לא ניתן לדבר גם על מהות. אולי זו אחת הסיבות לדלדול במדעי הרוח והמקצועות ההומניסטיים. הזילות בכל הנוגע ליכולת להגיע למחקר תקף, מחקר שיצביע על ממשות כלשהי, מייתרת את המאמץ להגיע אליו.
חוסר היכולת לדבר על ממשות יוצר ניכור. קשה לדבר על קשר, שלא לומר יחס נפשי, כלפי דבר שכל כולו קונסטרוקציה זמנית ומשתנה. מדובר בהוויה בלתי אפשרית מבחינה אנושית. אדם זקוק לשייכות ולקשר, לא רק בשל צורך פסיכולוגי אלא בעיקר משום שהאינטואיציה הבסיסית היא שקיימת ממשות בעלת מהות משלה, שקיים דבר שאפשר להתייחס אליו. אדם זקוק לאחיזה בדבר, לזיהוי עצמו וזולתו כבעלי מהות. אדם גם זקוק לזולתו, שכן הוא יצור חברתי כפי שהבינו הפילוסופים הקדמונים. אדם מזהה ממשות בזולת, ולכן הוא זקוק לקהילה שמאמינה כמוהו בדבר שעבורו כדאי להתקיים. יצירת חזון או רעיון שמחבר בני אדם היא חיונית, משום שאי אפשר לחיות ללא ממשות ואי אפשר לחיות ללא אנשים ממשיים.
הידע כמפתח לתיקון
חוקר מלחמת העולם השנייה, ההיסטוריון אולריך הרברט, תיאר את האנטישמיות בגרמניה עוד לפני עליית הנאצים לשלטון, וטען שהקבוצות האנטישמיות היו קטנות, וכנגדן פעלו קבוצות שהתנגדו לאנטישמיות. רק במקום אחד ידה של האנטישמיות גברה. היו אלו האוניברסיטאות, שבהן גבר הקו האנטישמי והגזעני. כבר בשנת 1926 הצביעו 77% מהסטודנטים בפרוסיה למען תקנה המרחיקה את היהודים מחברות באיגוד הסטודנטים. אולברט מציין את הקיצוניות הגזענית, אך גם את ההתנגדות לפתור את "בעיית היהודים" שלא באמצעות "אנטישמיות קהת השכל של מהומות", אלא באופן רדיקלי אך ענייני, כראוי לאנשי השכלה ונאורות. לימים, סטודנטים אלו היוו את מרכז הכובד של המנגנון הנאצי.
תופעת האנטישמיות במוסדות השכלה אינה חדשה, אולם התיאור של הרברט חשוב משום שהוא מתייחס לאוניברסיטאות שהזרם המרכזי שבהן נתן משקל רב לתנועת ההשכלה, לרעיונות הנאורות ולתפיסה שהידע יפתור את בעיות העולם. ואכן, הנאורות הבטיחה קִדמה גם בתחום המוסרי. לדעתם של מבשרי ההשכלה, ככל שהידע יהיה רב יותר ובעל משקל מכריע, כך האנושות תכיר את הטוב והראוי ותנהג לפי צו התבונה. תפיסה זו לא עמדה במבחן המציאות, לא בגרמניה הנאצית ולא בעצלות המוסרית הרווחת כעת. מתברר שדווקא בזירה האקדמית, מתפתחת לגיטימציה לרשע.
בעולם שאין בו ממשות אך יש צורך בשייכות וזהות, צומחים הרעיונות הקלים והפשוטים שעולים מתוך דעות קדומות ומסורות אנטישמיות. במקרה זה, שקיעין של שנאה וגזענות פוגשים את הצורך בשייכות ובעוגן פשטני של חִברות. ואין שום מחסום, משום שאין ממשות.
נראה שרק המציאות וצרכיה יכולים לשנות את המצב. ואכן שאלות שונות בדבר הרלוונטיות של המוסדות להשכלה גבוהה מסמנות כיווני שינוי. ספק אם יש דרך חזרה מאובדן הממשות. ואולם, אופן ההתייחסות השגור בעולם היהודי אל הידע, עשוי להציע דרך חילוץ. הידע נחשב לכלי שעשוי לשמש את האדם וצרכיו, ואולם בבית המדרש, אדם עשוי לעסוק שעות רבות בסוגיות שאין להן שום השלכה מעשית. בלב הלימוד היהודי עומד העיקרון שהידע לא נועד לשמש את האדם אלא לתקן אותו. כאשר הרמב"ם ממליץ ללמוד מדעי הטבע ואפילו מתמטיקה, הוא רואה את הלימוד ככלי להכרת העולם וליראת הבורא ואהבתו, ומתוך כך לשלמות אישית. הידע מחולל באדם מהפך ושיפור רוחני.
ההשכלה ביסודה לא נועדה לתקן את העולם וגם לא לשפר את תנאי חייו של האדם; היא נועדה לתקן את האדם, ומתוך כך וכתוצר לוואי את העולם. בכך יש גם אישור לממשות כלשהי, שכן התיקון של האדם בעזרת הידע מעיד על כך שהידע ממשי. תיקון האדם מונע גם עצלות מוסרית, משום שמטרתו היא הפיכת האדם למודע יותר ולמחויב יותר, וכאשר תיקון עצמי הוא המוקד, לשאלה האם הידע מייצג ממשות יש ערך משני, אך לאדם המתוקן יש ערך מרכזי.
על רקע זה של מאמץ לתיקון האדם מבלי להתכוון לתיקון העולם, קשה להניח שיצמחו רעיונות של גזענות או שלילת הזולת. תפיסת הידע בעולם האקדמי עשויה לקבל פנים חדשות בעזרת ההבנה שהידע הוא גם תיקון פנימי. באופן זה יש לקוות שמדעי הרוח יקבלו את מקומם הראוי, והקמפוסים יחדלו מלהיות כיכרות להסתה נבערת. המרת תכלית הידע מהרציונליזם שמתיימר לגאול את העולם, לשיפור אופיו של האדם וקירובו אל הרוח, עשויה לגבש אלטרנטיבה לדלדול האקדמי וגם לעצלות המוסרית, ולקדם תשוקה לידע ולהתחדשות הנפש.
הרב ד"ר בני פרל הוא ראש הישיבה לאמנויות ולמדעים "בר־אילן", וראש המסלול לאמנות ותיאטרון במכללה האקדמית "אמונה"
