תשמעו סיפור יפה, בשבועות האחרונים יוצא לי להסתובב בכל רחבי הארץ, אני נוסע ומעביר הרצאות, ובזכותן, אני מכיר הרבה מקומות חדשים, אני פוגש הרבה אנשים, אני מתחבר להמון קהילות, ויישובים, ושכונות. אלה החיים שלי עכשיו בגדול, אני נוסע למקומות יפים, ומשוחח עם בני אדם מרגשים, והלב שלי פתוח, כי אני עובר עכשיו משבר אישי משהו קשה מאוד, וגם הלב של כל מי שאני פוגש בדרך פתוח. ככה נדמה לי. השנה האחרונה הפכה את כולנו לחשופים יותר, ופתוחים יותר, ורכים יותר. הרבה אנשים זקוקים לעזרה. הרבה אנשים זקוקים לחסד. הרבה אנשים צריכים שמישהו יראה אותם. ואנשים באמת דואגים זה לזה. שומרים זה על זה. עוברת עלינו שנה עם הרבה כאב, וגם הרבה מאוד חסד. הרבה לבבות טובים של אנשים טובים, שומרים על לבבות אחרים, של אנשים אחרים. יחד אנחנו שורדים.
ובשבוע שעבר נסעתי למצפה רמון. הדרך לדרום הייתה יפה ושקטה. השמיים היו כתומים. השמש הלכה ושקעה. הירח זרח לאיטו. הכבישים היו ריקים ושקטים. מדי פעם פתחתי את החלון והרגשתי את האוויר הקר של המדבר נכנס לי לריאות. כשהגעתי למצפה עצרתי במרכז המסחרי הקטן, כדי לאכול פלאפל לא טעים. אחר כך הלכתי לספרייה היפהפייה של מצפה, כדי להעביר את ההרצאה, ביחד עם אוריה שותפתי היקרה. ואחרי ההרצאה נשארתי בספרייה, ושוחחתי עם כמה אנשים. פגשתי שם זוג, שני אנשים מתוקים, שהגיעו ללילה במצפה רמון. הבחור אמר לי שהוא יוצא לטייל על הבוקר, ואני אמרתי לו שאני רוצה לבוא איתו! הוא אמר שהוא יוצא למסלול ארוך. ושהוא קם ממש מוקדם. ואני לקחתי את המספר שלו, והתלבטתי נורא מה לעשות.
בסוף הלכתי לישון מאוחר, אז לא התחשק לי לקום מוקדם לטייל. וכשהתעוררתי, בתשע בערך, טראמפ בדיוק נבחר. הוא נשא את הנאום המשונה שלו. ואני צפיתי בו והתבאסתי שלא יצאתי לטייל עם הבחורצ'יק הנחמד מהספרייה. אני מאמין שהמציאות מזמנת כל הזמן מפגשים מרגשים, וצריך ללכת איתם, לא להתנגד למה שהחיים מציעים. צריך לזרום. אני ממש מאמין בזה. ולכן התבאסתי על עצמי, והתביישתי שנשארתי בדירה שבה ישנתי. הרגשתי מעפן, ובצדק. לטייל זה תמיד הדבר הנכון לעשות.
ואחר כך נסעתי לבית קפה נחמד במצפה רמון. בחוץ ראיתי כמה עובדי עירייה קוצצים ענפים ומסדרים את הצמחייה. נכנסתי פנימה, והזמנתי ארוחת בוקר קטנה. בשולחן הסמוך ישבו גבר ואישה, בני חמישים בערך. בזמן שחיכיתי לאוכל, ראיתי את הגבר נכנס לבית הקפה, ומבקש מהמלצרית שתי כוסות קפה, לעובדים שבחוץ. על חשבוני! ככה הוא אמר. והמלצרית אמרה לו – מה פתאום. זה על חשבון הבית! היא הוציאה לעובדים קפה ועוגיות, והם פסקו מעבודתם, והתיישבו רגע, ושתו קפה טעים בחינם.
אחר כך האוכל הגיע. ובשנייה שהוא הגיע, קיבלתי פתאום הודעה מבחורה ששמה כרמית. אני לא ממש מכיר אותה, היא נשואה לחבר שלמד איתי קולנוע. וכרמית כתבה לי – "הי יאיר, הבנתי שאתה במצפה רמון, תגיד, אתה נוסע היום חזרה למרכז ויכול לתת טרמפ לדיה (ציפור) לטיפול בבית החולים לחיות בר בספארי ברמת גן", ככה היא כתבה! ואני כתבתי לה שאני לא נוסע למרכז, כי יש לי עוד הרצאה, באזור אשקלון, וכרמית אמרה לי, אז אולי תקפיץ את הדיה לשדה בוקר, יש שני חבר'ה שיכולים לקחת אותה לספארי. ואני כתבתי לה מיד שסבבה! למרות שרציתי להישאר עוד קצת במצפה רמון. רציתי לאכול בנחת, ולעבוד קצת, וללכת לצוק, לראות את הנוף. אבל כשהחיים מציעים רגעים כאלה, של חסד, צריך לזרום איתם. דיה לצרה בשעתה כמו שאומרים.
נסעתי לבחורצ'יק שמצא את הדיה. הוא גר באיזה אוהל כזה ענק ומוזר, מחוץ למצפה רמון. הוא הביא לי קופסת קרטון גדולה, עם ציפור יפהפייה ופצועה. והוא הביא לי גם מזרק קטן, שאיתו אפשר לתת לדיה לשתות. הסתכלתי על הדיה, היא נראתה חלשה ואומללה. והבחור אמר, "היא על הפנים. יאללה, צריך למהר, לא בטוח שהיא תשרוד".
אז נסעתי צפונה, לשדה בוקר. הקרטון עם הדיה היה במושב לצידי. מדי פעם הצצתי עליה, לראות שהיא עדיין בחיים. כשהגעתי לשדה בוקר פגשתי את כרמית, וביחד הבאנו לדיה קצת מים. טפטפתי מים בזהירות, לתוך המקור שלה. והדיה בלעה אותם בתאווה. אחר כך העברנו את הקרטון לרכב שנוסע למרכז הארץ. הם לקחו את הדיה לספארי, ואני הבטתי ברכב שלהם מתרחק, והרגשתי את הדמעות עולות לי בגרון.
בבוקר הזה הרגשתי שאני בורג קטן במערכת של חסד. מרגש לחשוב על כל האנשים שנרתמו להציל את הדיה הזאת. כרמית סיפרה לי שהיא הגיעה לבית החולים בזמן. הווטרינרים טיפלו בה. יש לה פצע רציני ברגל, אבל היא תהיה בסדר. החיים שלה ניצלו. ואחר כך הלכתי לטיילת היפה של שדה בוקר. והסתכלתי על הנוף הרחוק והעצוב. זאת הייתה שנה כל כך קשה ומרה. היא עודנה קשה ומרה. אבל בתוך כל הקושי הזה, נחשפה איזו רכות ישראלית בלתי מובנת. יש כל כך הרבה אלימות עכשיו סביבנו. אבל האלימות הזו צופנת בתוכה גם תועפות של חסד. אנשים דואגים זה לזה. מחבקים זה את זה. שומרים זה על זה. עוטפים זה את זה באהבה. מצילים דיה פצועה ממצפה רמון. יש חסד בעולם. גם את זה צריך לכתוב. יש חסד. שכוייח זה הסיפור.
