כבר דובר לא מעט על הפיכתה של פתח־תקווה מעיר אפורה ומנומנמת למוקד בליינות שפתוח עד השעות הקטנות של הלילה; גם צמיחתן של מסעדות שמכשירות את מטבחיהן והופכות רלוונטיות לקהל הולך וגדל של פודיז שומרי מצוות – דוסקסה עד לזרא. כעת, אזור התעשייה של קריית מטלון זוכה לראות את פתיחתה המחודשת של "קפה מרגו" המגלמת בתוכה את שתי התופעות הנ"ל. שמה עלול לבלבל סועדים שכן מדובר במסעדה בשרית, אך זהו בסך הכול זכר לגלגולה הקודם.
פתחנו עם קוקטיילים, והם כמקובל הוגשו עם ענני חנקן נוזלי וכל השואו הנלווה. שניהם (קוסמו על בסיס וודקה־תות עבורי; מרגוקולדה עם רום־קוקוס־מנגו עבורו) היו מתוקים מדי וסמיכים מאוד ודמו יותר למשקה סמוזי פירותי שהוסיפו לו קצת אלכוהול.
חיש קל הגיעה לשולחן פוקאצ'ה ציידים. בפועל היה מדובר במעין חלה מסובבת שהוגשה על אבנים שחורות שהיו אמורות לשמר את החום שלה (לא כל כך עבד) אבל עדיין היה מדובר בבצק טעים ומנחם שלווה בשילוש המטבלי הלא קדוש: טחינה, בלסמי ועגבניות. ציידים לא נמצאו בסביבתה. משם המשכנו לסשימי נורי – פתיחה מרשימה ומוצלחת של פרוסות אינטיאס דשן שניצבו בצורת קשת והוצמדו לדופן הקערה, כשמנגד תל של סלטון חמצמץ מורכב מריבועים קצוצים של גרני־סמית ופינגר ליים. עם הגעת המנה, שפכה המלצרית את הרוטב ששידך בין שניהם והתבסס על וינגרט תפוחי בשילוב "הוט סוס" חריף שהעניק לחמיצות טוויסט מצוין והתאים מאוד למנת דג נא. רק אם אפשר בבקשה פחות מהרוטב שכן הוא שקל להטביע את הסובבים אותו. גם מנת היאקיטורי פרגית הפתיעה במקוריות ובכמה שהייתה טעימה. שלושה עיגולי מיני־לחוח פתוח (מושלם עבור המבקשים לחלוק) ומעל כל אחד מהם פרגית מוקפצת באיולי לימון ואריסה וכתר של עלים ירוקים. סערת טעמים עסיסית ונימוחה, רק שבדיוק כמו אצל הפוקאצ'ה ציידים – גם במנה דנן לא ברור מדוע ניתן לה שמה היפני (יאקיטורי הוא עוף משופד במדינת השמש העולה) וכיצד הוא קשור אליה.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
שיפוד הדנוור לעומת זאת היה בינוני. הבשר לא היה בשרני כמצופה מהנתח המוערך הזה, ציר הבקר המצומצם שליווה אותו לקה בחוסר איזון וגם גרטן תפוחי האדמה (בדרך כלל תוספת שאנחנו מחבבים במיוחד) סבל מחריכת יתר. מזל שלקחנו בנוסף גם מנת פסטת טליוליני, בת הדודה של הספגטי, שנעטפה ברוטב לימוני מרענן והולם.
חתמנו עם נמסיס שוקולד וגלידת וניל שאומנם הוכן במיוחד עבור המסעדה על ידי קונדיטוריה ייעודית אבל לא נחווה כמאוד טרי. לא שהוא היה גרוע, אבל בשילוב עם גלידת וניל בנאלית התוצאה שהתקבלה הייתה נמוכה ברמתה משאר הארוחה.
קפה מרגו משקפת היטב את מסעדות השף של התקופה. אם פעם מסעדת שף כיוונה לפיין דיינינג, כלומר ארוחת גורמה וחגיגה של קולינריה גבוהה ומתנשאת, הרי שכיום מדובר בשם קוד לתפריט פיוז'ן, מנות שרינג, אלכוהול מרים, תאורה עמומה ומוזיקה דומיננטית שבוקעת מתוך עמדת הדי־ג'יי. והנה בלי להתכוון, קפה מרגו מגלמת בתוכה תופעה שלישית. נוותר על הגלידה.
בקיצור
רוח התקופה
אל תפספסו
יאקיטורי
פרגית
בשולחן ליד
בורגנות גוש–דנית
