למרות האזהרה המפורסמת ממסכת אבות, נסתכל בקנקן לפני שנדון במה שיש בו. משום שספרה החדש של העורכת וחוקרת הספרות נועה מנהיים בולט דווקא בעיצוב היפה ומושך העין שלו. עיצוב השער הקדמי מחקה במכוון ובטוב טעם את העיצוב הקלאסי, האריסטוקרטי, של הספרים הכרוכים בעור בעולם הישן. אלה שהופקו בהזמנה אישית עבור אוהבי ספר ופטרוני סופרים באירופה, אמריקה והאימפריה העות'מאנית במאות קודמות – בימים שהבעלות על ספרים נחשבים ויקרי־ערך ועל ספריות מגוונות נתפסה כסמל סטטוס ומפגן של עושר, טעם טוב ועידון תרבותי.
באותם ימים נשכרו ציירים ומאיירים על ידי אספני ספרים בעלי מעמד ויכולת כספית, כדי לעטר בעיטורי זהב וכסף את הכריכה החיצונית ולהוסיף איורים לטקסט שבפנים; או להחליף את כריכת העץ או הקרטון הפשוטה בכריכת עור מעוטרת, ולהוסיף לגוף הספר דפים מנייר־ציור מיוחד באיורים אמנותיים, בצבעי מים או בתחריטי עץ או נחושת בשחור־לבן. הסיור בספרייה העשירה, תרתי משמע, של המארחים, היה חלק בלתי נפרד מטקסי האירוח ומחיי החברה הגבוהה, וכך גם הצגת אוסף הציורים של המארחים, פרי מכחולם של אמנים אופנתיים וידועי־שם, בספרייה ובסלון־האורחים. שני האופנים הללו של מפגן סטטוס, הוחלפו במהלך המאה הקודמת במכוניות פאר, יאכטות ומטוסים פרטיים.
עטיפת ספרה של מנהיים, אף שזו כריכה רכה כמקובל ומצוירת בשחור־לבן, מצליחה לחקות את המנהגים הישנים, והיא יפה ומושכת עין לא פחות מכריכות הספרים ההם. העיטור עצמו ושיטת ההדפסה מדמים בדיוק רב את עיטורי הכריכות מעור שבוצעו בעבר הרחוק בחריטה זהירה וסבלנית ביד, באמצעות אזמל דק וחד ובמילוי בחוטי כסף או זהב. למביט מרחוק, מראה הספר מעורר נוסטלגיה לתקופות שבהן ספרים היו פריטים שהתהדרו בהם גם מי שלא היו משכילים ומלומדים.
לווית חן נוספת משווים לספר גם השערים המאוירים של 24 הפרקים, שכל אחד מהם מוקדש לדמות סופר או סופרת מרכזית ולגלקסיית דמויות הסובבות אותה, ו־24 איורי השערים מציגים את הדמות ומאפייניה העיקריים. האיורים מודפסים על נייר שנראה אפרפר ומחוספס, ומדמה תחריט נחושת מקורי מעשה אמן. אהבתי במיוחד את האיורים המתארים את מרק טווין, את אוסקר ויילד ואת ז'ורז' סאנד. גם האיור של ארתור קונן־דויל, "אביו" של שרלוק הולמס, שכולל את כל מאפייני הבלש המפורסם (הכובע, הכינור, המקטרת) ראוי לציון. ובכלל, כל השערים עשויים בכישרון ובהומור.
לעומת זאת, הפריע לי העיצוב של "הערות השוליים". לא זו בלבד שרבות מהן לא נראו לי נחוצות והפריעו יותר משסייעו, אלא שעל מנת לצמצם את שטחן לגודל מקובל של הערות שוליים – האותיות הוקטנו לממדים זעירים כל־כך, שפענוח הכתוב בהן כרוך במאמץ. ייתכן שהקורא בן המאה ה־18 נעזר דרך קבע בזכוכית מגדלת, אך לא כן הקוראת הנוכחית. מוטב היה לוותר כאן על התחכום ועל הדימוי לעבר (כולל הפס האדמדם שמוביל מהטקסט המוער להערה, ובעיקר הרקע האפור של ההערות שמוסיף לקושי), ולהותיר את ההערות כמקובל: בשוליים התחתונים ובגופָן קריא.
הערצה וביקורת
מן הקנקן נעבור אל מה שיש בו. כאמור, הספר נחלק ל־24 פרקים כמספר ה"גיבורים". בין הסופרים והמסאים – גברים ונשים – יש מפורסמים ומפורסמים פחות, אבל כל הפרקים בנויים באופן דומה: תערובת של היסטוריה אישית – תאריך ומקום לידה, ההורים והמשפחה, בנות/בני זוג וילדים וכדומה – קריירה, והרבה רכילות. מרבית הסופרים והסופרות הם בני המאה ה־19, וחלקם מגשרים בינה ובין המחצית הראשונה של המאה ה־20, כמו למשל ה"ג ולס (1946-1866). רק תומס מלורי ("סיפורי המלך ארתור") ויורשיו משתרעים מהמאה ה־15 עד ימינו. ג'יין אוסטן מייצגת את המאה ה־18, והנס כריסטיאן אנדרסן נולד על סף המאה ה־19, ב־1805.
רבים מהילדים בני המאה ה־18 וה־19, וביניהם הסופרים/ות לעתיד, עברו תקופה משמעותית מילדותם או נעוריהם בפנימייה בעלת משטר נוקשה ואף אכזרי, או במעון ליתומים. לשמחתנו, המאפיין הזה כבר אינו נפוץ ביותר בחברה המערבית. אובדן אחד מההורים עקב נטישה או גירושין, מחלה או מוות – פירק בדרך כלל את המשפחה ודן את הילדים לחיי סבל ואומללות מן הסוג שמתאר צ'רלס דיקנס ב"דייוויד קופרפילד" או ב"תקוות גדולות". ההבנה ש"ילד" אינו "מבוגר מעוט־שנים ונמוך קומה", אלא שלב בהתפתחות שדורש התייחסות שונה, נבטה רק במפנה המאה ה־20.
הכותבת מקדישה חלק משמעותי מכל פרק לרקע שעליו גדלו גיבוריו, לסביבה החברתית והתרבותית ולקשריהם עם דמויות אחרות מעולם הספרות והתרבות. כתיבתה היא תערובת של אהדה והערצה לדמות, יחד עם דייקנות היסטורית, ציניות וביקורתיות חריפה. היא אינה חוסכת את שבטה מאבות אלכוהוליסטים או פושטי רגל, מאימהות מזניחות או מאלימות במשפחה, במערכת החינוך ובמערכת המשפט והחוק. היא מתארת בהרחבה את השפעתן של חוויות ילדות ונעורים ושל רקע קשה אחר על המשורר/סופר/מסאי ועל יצירתו, גם שנים רבות לאחר שהתפרסם ואף זכה לחיים מאושרים או לעושר. כך למשל המאסר של דיקנס האב ב"המרשלסי" – בית הסוהר "הידוע לשמצה" לפושטי רגל, שבו נכלא עם משפחתו – עתיד להופיע ברומן של בנו צ'ארלס "דוריט הקטנה".
מקום רב מוקדש לסיפורי רכילות על אודות מאהבות/מאהבים של הסופרים והסופרות, והבגידות שלהם ושל בני/בנות זוגם החוקיים. מנהיים גם מקדישה תשומת לב לא מעטה להיבטים הכספיים של הקריירות הספרותיות, וליחסי האהבה־שנאה־סחטנות־נוכלות בין הסופרים למו"לים ולעורכים שלהם. היא מספרת, למשל, שחלק הארי של ההכנסות מהרומנים שכתבה ג'יין אוסטן נשאר בידי המו"ל שלה: הוא העריך מראש את הצלחתם השיווקית של ספריה, וידע לטפח את חוסר הביטחון העצמי של הסופרת. לאחר שהוא המעיט באוזניה בסיכוייהם של הספרים למצוא קהל, שוכנעה הסופרת למכור לו מראש את כל זכויותיה ולהסתפק בשכר סופרים פעוט. כשהספרים הניבו בסופו של דבר הכנסות ניכרות, היה זה המו"ל שגרף את הכסף. רק בסוף חייה הבינה אוסטן את השגיאה שעשתה, החליפה מו"ל ושינתה את החוזה לטובתה – אבל זה כבר היה מאוחר למדי: היא נפטרה לפני שמלאו לה 43 שנה.
איה טולסטוי ודוסטויבסקי
בספר נסקרים, בין השאר, חייהם ויצירתם של ג'יין אוסטן, האחיות ברונטה, אנדרסן והאחים גרים, ומתקופות מאוחרות יותר ארתור קונן דויל, צ'רלס דיקנס, אדגר אלן פו, אגתה כריסטי, טולקין (ההוביטים) וה"ג ולס. רוב היוצרים הם בני הארצות הדוברות אנגלית (אנגליה, ארה"ב, סקוטלנד ואירלנד), אך יש גם מעטים כותבי גרמנית (האחים גרים), דֵנית (אנדרסן) וצרפתית (ויקטור הוגו, ז'ול ורן, ז'ורז' סאנד). המבחר הזה, אף שהוא עשיר ומרשים, לוקה במה שאפשר לכנות "אנגלו/פרנקו־צֵנְטריוּת". קל לעמוד על חסרונם של ענקי ספרות כגון בלזאק, טולסטוי, דוסטויבסקי, קפקא ותומס מאן, שללא ספק עולים בחשיבותם על חלק מהסופרים והסופרות שנכללו בספר.
מנהיים מסבירה שבחרה להקיף "שמות נודעים", ומנמקת את הכללתם בספר בכך שהתקיימו ביניהם – תיאורטית או בפועל – קשרים של השפעות, וגם קשר של תרבות קריאה, כך ש"גם מי שאינה יודעת דבר על חייו וזמנו… ומי שמימיו לא פתח ספר", ללא ספק מודעים לקיומם. אבל אם זהו הקריטריון לבחירה, הרי ההעדפה של אליס שלדון ואורסולה לה־גוון (נראה לי שמעטים כאן שמעו את שמם) על פני טולסטוי, דוסטויבסקי, בלזאק או קפקא, מחייבת הנמקה חזקה או משכנעת יותר. אפשר להניח שהמבחר מבטא העדפות אישיות או את שליטתה של המחברת באנגלית ובצרפתית. זהו קריטריון הוגן, אבל לא רלוונטי ביותר כשמדובר בפרוזה שנהנית מתרגומים נאמנים למקור, ומחייב הצדקה.
באחדים מן הפרקים נסחפת מנהיים, אולי בהשפעת פירות המחקר הפוסט־מודרניסטי, לפרשנות פסיכואנליטית מבית מדרשם של דרידה ושות' בעקבות פרויד, בטלהיים ואחרים. כך למשל, בפרק על שרידן לה־פאנו ועל סיפור הערפדים "קרמילה" שלו. אחד מפרקי המשנה שלו מוכתר במילים "שובו של המודחק", ועוסק בין השאר ב"יסודות המטלטלים והחתרניים" שהוחדרו על ידו אל "המוסכמות הפואטיות והנרטיביות שהחלו ללבוש צורה מסביבו", למשל בהופעתה של "חרבו הפאלית" של אביה של קרמילה, שמיועדת להשמיד את "האיום הלסבי על ההטרוסקסואליות" שהציבה קרמילה על אנגליה הוויקטוריאנית. גם בפרקים אחרים מתגנבת פה ושם לתוך הפרשנות הספרותית נימה פסיכואנליטית, בצורה מעודנת וסמויה או בגלוי. עבור מי שאינו אמון על פרשנות מסוג זה, הדבר מציב קושי בהבנת הפרק. הכתיבה הנשכנית והצינית, עומס העובדות והדחיסות עד קוצר נשימה, והרצון לתפוס כל ביוגרפיה מכל צדדיה, משמעויותיה והשותפים לה – הופכים לא פעם את מסע הקריאה בספר למבחן כושר והתמדה כבד ומתיש.
זהו ספר שראוי לקרוא בנחת, פרק אחר פרק, בהפוגות ולאורך זמן. אבל הרגלי הקריאה שלנו, וגם הקשָרים הפנימיים בין הפרקים – קשרי הזמן, הידידויות, הסביבה התרבותית וכיוצא בזה – מחייבים קריאה רצופה כדי לא לאבד חלק מהסבטקסטים ולנתק את חוטי ההקשרים. זו בפירוש גם העדפתה של המחברת, שמדגישה בהקדמה כי "הכתיבה… נוצרת ממפגש בין הביוגרפיה של הסופר, הרגע ההיסטורי שבו נכתב הטקסט, והספרות שנכתבה לפניו וסביבו… האסופה מבקשת לאחוז בחוטים המשולשים הללו ולקשור את מי שנבחרו להופיע בה ברשת של הפניות, קווי תקשורת… והשפעות הדדיות". זהו, לדבריה, יתרונו של הספר לעומת המקורות ה"בדידים" שעליהם הוא מתבסס: טורים ספרותיים במוסף הארץ, ומסות שליוו ספרים שונים. ליקוט המאמרים לספר אחד והרציפות ביניהם מחזקים לדבריה את כוחם הפרשני ואת תרומתם להבנת היצירות, מתוך הקשר והתמיכה ההדדית שבין היוצרים ויצירותיהם, ומתוך ההקשר התרבותי והחברתי שבו פעלו.
כל זה מעלה את התהייה האם הספר מיועד לקהל רחב של חובבי ספרים, שיימשך לקריאת הספר בזכות ההפקה היפה ובעיקר בעקבות רשימת הסופרים הנכללים בו; או שהוא מכוון למתי־מעט מומחים וחוקרים שיוכלו לצאת נשכרים משפע המידע, ההרמזים והפרשנויות. נראה כי ההפקה היקרה מחד גיסא, והעובדה שקשה להשיג את הספר (שהופק בהוצאה עצמית ומשווק בחנויות מעטות הפונות לקהל מצומצם), מטות את התשובה אל האפשרות השנייה.
