יש ספרים שמגיעים אל הקורא לאט לאט, עורמים מילים על שערי התודעה עד שמגיעה המילה הנכונה ופותחת את המנעול, או עד שהדלת קורסת מכובד המטען. "העולם הבא", ספרה השלישי של נטעלי גבירץ, סקרן אותי היישר מהמשפט הראשון: "בבוקר ההוא אל־איי הייתה חומר ששואף להתפשט במאוזן. קו הרקיע בקושי נגע בשמים". לא רבים הסופרים שמצליחים כבר מהנשימה הראשונה להפגין כזו איכות חמקמקה, לא לגמרי מובנת, של שפה שיש בה משהו חדש.
עדן, ציירת, איננה שורדת את לידת בנה השלישי. בין היתומים שהיא משאירה אחריה פרוס אוקיינוס: שניים מהם גדלים בתל־אביב, אחד בקליפורניה. שניים נשארים עם גבי, הגבר שלו הייתה נשואה, ואחד גדל אצל אביו בועז, שחקן הוליוודי מצליח, מעין סיפור הצלחה גל־גדותי בגרסתו הגברית. הספר מתחיל חמש־עשרה שנים אחרי המוות, כשאדי, הבן הצעיר והאמריקאי, מחליט ליצור קשר עם אחיו הישראלי, עברי, שאותו לא ראה מעולם, ומזמין אותו לביקור. המפגש מוליד שרשרת של התרחשויות וחיבורים, חידושי קשרים שאבדו, וחשיפה של סיפור מהעבר.
כפי שאפשר היה לשער, "העולם הבא" עוסק דווקא בעולם הזה. במי שנשאר כאן, מאחור, ובאופן שבו הוא מנסה להיפרד ממי שכבר לא פה. לספר מבנה בן חמישה חלקים, על פי חמשת שלבי האבל של קובלר־רוס: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. הסיפור נמסר באופן פוליפוני (רב־קולי) – כל אחד מחמשת החלקים מסופר מנקודת המבט של דמות אחרת. אף שבכל מקטע הפרספקטיבה של המספר היא צמודת־תודעה אל הדמות שמובילה אותה, הטקסט כתוב בגוף שלישי ולא ראשון, מה ששומר על פער בין הקורא ובין הדמויות השונות. בפער הזה מתקיימת דמות נוספת, דמות המספרת, שאף שאינה תופסת מקום רב, לאורך הקריאה היא צוברת מאפיינים משלה, ופעם אחת אפילו שוברת את הקיר הרביעי ופונה אל הקוראת ישירות.
מעשה של התבוננות
המקטע האמצעי – מיקוח – שצמוד אל נקודת המבט של עדן, הוא המקטע הארוך ביותר מבחינת מסת עמודים, וגם המרכזי ביותר מבחינה עלילתית. הוא יכול היה גם לעמוד בפני עצמו, כנובלה, ללא המקטעים שמקיפים אותו. בניגוד לאחרים, שמתרחשים על ציר זמן כרונולוגי, הפרק של עדן חוזר אחורה אל ילדותה ונע איתה לאורך שנות חייה. הקורא גדל איתה במרכז תל־אביב של שנות השמונים, עוזב איתה את חליל הצד לטובת המכחולים, פוגש את בועז ברקן, כוכב הילדים שלומד איתה בכיתה, וקושר איתו חברות אמיצה ומלאת חלומות לעתיד, שלבסוף נקלעת למשבר סנסציוני. העלילה ממשיכה לעקוב אחר התבגרותה של עדן, נישואיה, הורותה, ולבסוף מותה.
אף שהסיפור של עדן יכול היה להתקיים בצורה עצמאית, המחברת בוחרת להציג אותו תָּחום בתוך סיפוריהם של ילדיה. הפרק הראשון – הכחשה – מוקדש לילד שמעולם לא פגש אותה, אדי. אחריו בן, הבכור הכועס. מהעבר השני של עדן אנו פוגשים את עברי, הבן האמצעי והסגלתן, שהחיבור בינו ובין שלב האבל שהוצמד אליו – דיכאון – קצת מאולץ. אחרונה יסמין, בת זוגו של בן וגם מתקשרת, שלוקחת על עצמה את המשימה להפגיש בין האחים לאימם שבעולם הבא. הבחירה לחבר בין סיפור חייה ומותה של מישהי ובין סיפור חייהם של הנותרים אחריה וההתמודדות שלהם עם החלל שהשאירה, היא היא מעשה האבל. פעולת עיבוד של תהליך האיבוד, מישוש של אפשרות החיים אחרי אובדן.
ביסוס המבנה סביב נקודות מבט שונות (כשמצליחים, כמו גבירץ, לאפיין אותן בנפרד ולתת לכל אחת את הקול שלה) תמיד מעשיר טקסטים ספרותיים. אבל כאן הוא הולם במיוחד, מכיוון שבמובנים רבים זהו ספר שעוסק במבט עצמו, בפעולת ההתבוננות. עדן היא ציירת, וההתבוננות היא המעשה האמנותי שלה. עמודי הספר שמוקדשים לה גדושים בתיאורים של תהליך הציור, וכיצד המבט של הציירת הופך לתמונה שנבראת על הדף.
המחברת עצמה עושה פעולה דומה. גם המעשה הספרותי הוא מעשה של התבוננות, ובחלוקת הספר לקולות שונים, שפות שונות, יש ממד משמעותי של הקשבה. עדן מתוארת בתוך הספר (ואפילו על גבו) כשקופה, שזו פעמים רבות עמדתו של האמן: הוא עוסק בהנצחת דמותם של אחרים, בעוד דמותו רק מעבירה את התמונה, זו שרואים דרכה.
מערכת יחסים אפלטונית
אז מה כל כך אהבתי בספר הזה? מלבד המבנה החכם, הדמויות הבנויות היטב וההתרחשות רבת הרבדים, מצאתי את השפה של גבירץ ממכרת. שילוב של רצף כתיבה דוהר שקשה לא להיסחף בעקבותיו, עם עולם דימויים בלתי צפוי שהוציא ממני לפרקים צחוק מופתע – לא מהעלילה, שאינה קומית, אלא מהתודעה היצירתית שמשרטטת אותה. למשל, רגע אפולוגטי של עדן לאחר שהיא מוצאת את עצמה מציירת אחד מבני כיתתה נובט כעובר מתוך גרעין חמנייה: "'מה פתאום מוזר', אמרה ללילי החתולה. 'דברים הרבה יותר מוזרים בוקעים מצדפות בכל יום'".
בנוסף, הייתי נלהבת מהבחירה יוצאת הדופן למקם במרכז הספר מערכת יחסים שהיא לא רומנטית אלא חברית, אפלטונית. נדמה שרוב הרומנים פונים אל סוגת היחסים שאת שמה הם נושאים, מחשש שחברות פשוטה לא תוכל לשאת את משקל הספר (מלבד אולי רעות הלוחמים, הנפוצה כנושא בספרות העברית – אבל היא נושאת את מטען האלימות או הסיכוי לאלימות במקום המטען המיני, מה שאולי מהווה תחליף עבור הקוראים). כאן זה לגמרי מחזיק.
התרשמתי גם מאיכות התחקיר שבבסיס הספר, שנוגע במגוון נושאים, מטקסי האוסקר ועד לשיטפונות בערבה. המחברת כותבת על ציור כאילו זהו המקצוע שלה, על גיימינג כאילו בילתה את העשור האחרון עם נינטנדו במרתף של אימא שלה, ועל בנייה אקולוגית כאילו היא גרה בתקוע ד׳. כל זאת מבלי להפגין ידע מיותר למען הפגנת הידע עצמה, אלא בקלילות חסרת מאמץ.
מעורר למחשבה
דמות מרכזית בספר שאינה מקבלת בו קול היא זו של בועז ברקן, אביו של אדי ושחקן זוכה־אוסקר שמנהל חיים הוליוודיים כהלכתם, גם אם הוא מתעקש על חינוכו העברי של הילד שהוא מגדל בלוס־אנג׳לס. ספרים רבים מנסים ללכוד את חוויית המפורסמוּת, לרוב לא בהצלחה גדולה. יש אולי בעיה מובנית בניסיון לתאר את הילת הידוענים מקרוב, כי היא זוהרת רק מרחוק. הטקסט הזה מצליח לטפס מעל הבעיה הזאת בעזרת מגוון אמצעים אמנותיים. למשל, בנו שלו מתייחס אליו במחשבותיו כ"השחקן" במקום "אבא", או עצם הבחירה שלא להעניק לו פרק כדי שלא להכיר אותו מקרוב מדי.
כיוון שאף ספר אינו מושלם, אציין שבעיניי הייתה זו טעות להעניק פרק ליסמין, בת זוגו של בן. מכיוון שאת ארבעת הפרקים האחרים תופסים עדן ובניה, יש אולי הלימה בלהעניק מקטע גם ל־Daughter in law, הבת הנעדרת, שמשלימה את התמונה. אבל הדמות של יסמין חלשה בפני עצמה וחלשה בקשרים שלה לעדן, והמיקום של המקטע שלה באחרית הספר גורם לתחושה מעט אנטי־קליימקטית. אחרי שהתאהבתי בדמויות ובקולן, מוזר היה לקרוא את סיום העלילה דרך עיניה של דמות שאני חצי זרה לה.
לפעמים יש תחושה שכותבים חושבים בטעות שעליהם לבחור – האם לכתוב ספר איכותי או ספר מהנה, ספר בעל אמירה ספרותית או ספר קריא, ספר דחוס ועשיר בדימויים או ספר שקשה להניח מהיד ומתגלגל על הלשון. גבירץ מדגימה כאן אחיזה ראויה של החבל משני קצותיו, ומציגה ספר שהוא גם וגם וגם. כל כך נדיר ומשמח למצוא כותרים כאלה, בייחוד על מדף הספרים החדשים. "העולם הבא" הוא ספר נפלא ומרענן, כתוב יפהפה ומעורר מחשבה אחרי שהוא נגמר. בהחלט פיסת גן עדן.
