ביוני 2015 נשא נשיא המדינה דאז, ראובן ריבלין, את "נאום השבטים" המפורסם. באותו נאום הדגיש ריבלין את השינוי הדמוגרפי והסוציולוגי המרכזי שעברה החברה הישראלית מימי הבראשית שלה ועד העשורים האחרונים: מעבר מהגמוניה של הציבור החילוני למציאות של ארבעה שבטים מרכזיים, כמעט שווים בגודלם: החילונים, הדתיים־לאומיים, החרדים והערבים. הוא דיבר על הצורך של ארבעת השבטים האלה לכונן ביניהם יחסים תקינים, ואף הקים לשם כך פרויקט חינוכי בשם "תקווה ישראלית".
אבל הנשיא השאיר שאלה פתוחה: האם השינוי הדרמטי מחייב שינוי מקביל בתפיסה הרעיונית היסודית שעל בסיסה פועלת המדינה? אצל רבים נוצרה התחושה שהנשיא המאוד־ציוני ריבלין מוכן לקבל בפועל את תפיסת מדינת כל אזרחיה. המדינה לא תוותר על הגדרתה כמדינת הלאום של העם היהודי, אבל לא בהכרח תיתן לכך ביטוי בחיי היומיום, כדי לא לנכר את השבטים שאינם ציוניים.
השנים שחלפו מאז הוכיחו את מופרכות ההבנה הזו. כל הסערות הגדולות של העשור האחרון מקורן בניסיונות הפוליטיים של חלקים ברוב הציוני להישען, כל אחד בתורו, על מִגזרים לא ציוניים – הן כשמדובר בתלות של ממשלות שמאל במפלגות ערביות, והן כשמדובר על תלות של ממשלות ימין במפלגות החרדיות. הניסיונות האלה מלמדים שכאשר גורמים ציוניים מנסים להישען על גורמים לא ציוניים, הם מסכנים את עצם קיומה של המדינה, ולכל הפחות את עמוד השדרה המרכזי של זהותה. ברובן, המפלגות הערביות אינן מוכנות לקבל את זהותה של ישראל כמדינת העם היהודי, בעוד המפלגות החרדיות ממשיכות לדבוק באתוס הבדלני הראשוני שלהן, ואינן מוכנות לתרום בפועל לקיומה של המדינה. למרות ההבדל בין רמות הבדלנות של שני המגזרים, בשני המקרים מדובר בתלות שאינה בת־קיום למדינת ישראל. יתר על כן, דווקא משום שהחרדים נראים כשותפים סבירים יותר מהערבים, גם הנכונות לוותר להם גבוהה יותר, והיא גורמת בפועל לתוצאות חמורות בהרבה מאלה של שיתוף מפלגה כמו רע"ם בקואליציה.
המסקנה פשוטה: למדינת ישראל נדרשות ממשלות שנשענות על רוב ציוני ברור. הממשלות האלה יכולות לצרף אליהן גורמים לא ציוניים, ובלבד שלא יהיו תלויות בהם לעצם קיומן. עם כל חשיבותו, השסע בין ימין ושמאל קטן בהרבה מהשסע האידיאולוגי והפרקטי בין ציונים ללא־ציונים; ממילא הקריטריון היסודי להרכבת ממשלה צריך להיות הישענותה על רוב ציוני. כיום ברור שהמחלוקות המדיניות, הכלכליות, וגם בסוגיות דת ומדינה, אינן יכולות להיות מוכרעות לקצה זה או אחר, ועליהן לקבל סוג כלשהו של פתרונות מרכז; המחלוקת היא לכל היותר בנוגע למינונים של העקרונות השונים.
אלא שהמציאות הזו עצמה מפריעה לקברניטי המערכת הפוליטית. ברצותם להיבחר הם רוצים לבדל את עצמם זה מזה כול האפשר. כשאין ביכולתם ליצור בידול דרמטי בין הצעות המדיניות השונות, הם עמלים ליצור בידול זהותי: כל מי שחורג מקו מסוים שמאלה נחשב תבוסתן ובוגד, וכל מי שחורג מקו מסוים ימינה הוא פשיסט משיחי. זה מקור האסון של הכאוס הפוליטי והציבורי.
מה שנדרש אפוא לחברה הישראלית הוא חידושה של הברית הציונית. כשם שהיא תקפה ומוכחת מדי יום בצבא, כך היא צריכה להיות תקפה גם בחברה האזרחית, ובמיוחד במערכת הפוליטית. הממשלות הבאות שלנו – בין אם תונהגנה מימין, מהשמאל או מהמרכז – חייבות להישען על רוב ציוני, שרק עם ביסוסו ניתן בכלל לחשוב על שיתוף גורמים אחרים. הרוב הזה חייב להתחשב כמובן בצרכים ובערכים של הקבוצות הלא זה מזה ציוניות, אבל לא באופן שיעמיד בסכנה את קיום המדינה, או את תפיסות היסוד של הציונות. לשם כך ראוי גם להסיר סוף־סוף את החרם על נתניהו; הוא מוצדק לחלוטין מבחינת דמותו המופקרת של האיש, אבל תוצאותיו הרות אסון.
הממשלה הבאה חייבת להיות ממשלת רוב ציוני, והיא חייבת לנצל את הרוב שלה לטובת צעדים אמיצים של התמודדות עם תוצאות הנסיגה מהציונות: קביעת חוק יסוד "מדינה יהודית ודמוקרטית", וחיזוק שילובם של החרדים והערבים בכל מערכות החברה, כבעלי זכויות אבל גם חובות שוות.
