הרחק משדות ההרס של עוטף עזה והעשן המיתמר מעל רצועת עזה, מתנהלת לה מערכה כבדת משקל – המאבק על התודעה – ההסברה, כפי שנהוג לכנותה בעברית. במרחק של יותר משנה מה-7 באוקטובר, ונוכח ההתפרצות האנטישמית האחרונה באמסטרדם, קשה שלא להפריז בחשיבותה.
האתגרים שהביאה עמה המלחמה התשיעית בתולדות המדינה, מלחמת חרבות ברזל, חשפו את כל ליקוייה של מערכת ההסברה הלאומית של ישראל. גם את אלו שהצליחה ישראל להסתיר היטב עד כה. בתהליך שנמשך שנים, רוקן משרד החוץ מסמכויותיו ונפגעו אנושות תקציביו. סמכויותיו חולקו בין ארבעה משרדים שונים מבלי שנערכה חלוקת אחריות מוגדרת. גם בגזרת אחידות המסרים נרשם כישלון חרוץ, זאת לצד קושי גובר בגיוס כוח אדם מיומן ומתאים. תהליכים אלה, על רקע ה"יהיה בסדר" הישראלי, הובילו להתפוררות כל פיסה של מוניטין ישראלי לה אנו עדים כעת.
מאז פרוץ המלחמה הופקדו שלושה שרי חוץ, לא פחות מארבעה משרדי ממשלה ושרת הסברה אחת שהתפטרה על מערך ההסברה הלאומי בניסיון נואש לקנות לישראל זמן בשעון החול המדיני, אך המציאות טפחה על פנינו. ישראל מצאה עצמה מתמודדת מול כוחות פרו-פלסטיניים הפועלים כמערכת משומנת ויעילה, המצליחה לייצר נראטיבים פרו-פלסטיניים "שלמים" ומעוררי אמפתיה מצד אחד, ושנאה תהומית כלפי ישראל, מצד שני.
את הסיפור על המתרחש במרחב המקוון מספרים המספרים, וכאן הם מבהילים ומדאיגים במיוחד. ככה, למשל, הוושינגטון פוסט מצא כי במהלך החודש הראשון שלאחר ה-7 באוקטובר, נעשה שימוש בפייסבוק בהאשטאג #freepalestine בתדירות גבוהה פי 39 מההאשטאג-#standwithisrael ופי 26 באינסטגרם. באותה מסגרת זמן, באינסטרגרם ובטיקטוק פורסמו 7.39 מיליארד פוסטים עם האשטאגים פרו-ישראליים אל מול 109.61(!) מיליארד פוסטים עם האשטאגים פרו-פלסטיניים. במהלך השבוע האחרון של אוקטובר, פוסטים בטיקטוק עם ההאשטאג #standwithpalestine נצפו 285 מיליון פעמים בסך הכל בכ- 97,000 פוסטים. לעומת זאת, ההאשטאג #standwithisrael צבר בסך הכל 64 מיליון צפיות על פני 9,000 פוסטים. בנוסף, בחודש שלאחר ה-7 באוקטובר, נרשם זינוק של 919% בתוכן אנטישמי בפלטפורמת X.
הנתונים המדאיגים הללו נובעים גם מהפער הניכר בין מספר המוסלמים למספר היהודים בעולם. על פי ההערכות, מספר המוסלמים נע בין 1.8 ל-2 מיליארד איש, המהווים כ-24% מאוכלוסיית העולם, בעוד שמספר היהודים עומד על כ-15 מיליון בלבד, המהווים פחות מ-0.2% מאוכלוסיית העולם.
נעבור לחזית המשפטית-מדינית. כאן נרשמים מאז הטבח ופרוץ המלחמה אתגרים משמעותיים, כשברקע מתקפה משפטית מתואמת המתנהלת נגד ישראל.
מתקפה זו רבצה לפתחה של ישראל גם ערב ה- 7 באוקטובר, אך הגיעה לשיאה בימים שלאחר פרוץ המלחמה. בחזית מתקפה זו, עומדים שני בתי הדין הבינלאומיים החשובים בעולם, בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) בהאג ובית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) המרוחק כ-3.5 ק"מ ממנו. הראשון, בראשות התובע הראשי, כארים חאן, פועל להוצאת צווי מעצר נגד גורמים בכירים מישראל. השני משמש פלטפורמה לניהול תיק אשר בינו ובין צדק או משפט, אין דבר וחצי דבר. תביעה שמנהלת דרום אפריקה נגד ישראל. האישום: ביצוע רצח עם של ישראל ברצועת עזה. הטיעונים: מגוחכים וחסרי ביסוס משפטי.
בית הדין לצדק פרסם בחודש אוגוסט את חוות דעתו המייעצת בעניין "ההשלכות המשפטיות הנובעות מהמדיניות והפרקטיקות של ישראל בשטחים הפלסטיניים הכבושים, כולל מזרח ירושלים", לבקשתה של העצרת הכללית של האו"ם. לא היו לנו ציפיות גדולות, אך חוות הדעת קשה משחשבנו. הפלסטינים מצידם, זיהו את ההזדמנות והצליחו להביא בפתח העצרת הכללית של האו"ם בניו-יורק בסוף חודש ספטמבר החלטה לקביעת לו"ז ל"סיום הכיבוש", להגדרתם.
אל שני בתי הדין הללו מצטרף גם הארגון הבין מדינתי הגדול בעולם – האו"ם, הפועל נמרצות נגד ישראל, תוך שימוש בכל הכלים העומדים לרשותו.
בשנת 1945 עם ערכים נשגבים, הוקם על חורבות מלחמת העולם השנייה, הארגון הבין מדינתי הגדול בעולם – האו"ם. אט אט, הפך האו"ם לביטוי המזוכך ביותר להטיה מובנית, צביעות וסטנדרטים כפולים. חברות בו 193 מדינות, עם תקציב שנתי של 3.3 מיליארד דולר. ב- 10 השנים האחרונות הוא הוציא תחת ידיו לא פחות מ- 155 גינויים של ישראל , לעומת 70 גינויים בלבד כנגד כל מדינות העולם ביחד(!)
מתוך 211 החלטות של מועצת זכויות האדם של האו"ם בעשור האחרון – 108 ניתנו נגד ישראל לעומת 103 כנגד כל מדינות העולם ביחד. בתוך אלה בולטת במיוחד החלטה מספר 3379 משנת 1975, המגדירה את הציונות כגזענות.
על כל אלה שולט רוב מוצק אחד המונה כ-120 מדינות, בתוכן גוש מוסלמי מובהק, המצביע כגוף אחד נגד ישראל וגורם לכל זה לקרות.
איך? נסביר. מתוך 193 חברות, 57 מדינות חברות ב"ארגון לשיתוף פעולה אסלאמי", התומך באופן אבסולוטי בכל הצבעה נגד ישראל ויוצר בלוק משמעותי בהצבעות באו"ם. לבלוק הזה מצטרפות באופן אוטומטי קבוצת המדינות המתפתחות הבלתי מזדהות, המכונות גם "הגוש השלישי" ואינן משתייכות לאף מעצמה. הגוף כולל 120 מדינות ומהווה כשני שלישים ממדינות האו"ם. לדוגמה, ההחלטה על מדינה פלסטינית התקבלה עם 163 קולות בעד ורק 5 מתנגדים וההחלטה על "ההתנחלויות הישראליות בשטח הפלסטיני הכבוש" עברה עם 156 קולות בעד, 15 נמנעים ו-6 נגד.
צודק מי שיטען כי למרבית החלטות האו"ם אין נפקות משפטית מחייבת, ובמועצת הביטחון של האו"ם ארה"ב עומדת להגנתנו עם זכות הווטו בה היא מחזיקה, אבל אסור לטעות: להחלטות הללו ישנן השלכות מרחיקות לכת.
לא פחות חשוב, החלטות אלו יוצרות מעגל קסמים שלא ניתן לפרוץ. כך, אורגן אחד של האו"ם נשען על החלטתו של אורגן אחר, גם אם האחרון קיבל את החלטתו בניגוד לכל היגיון. לדוגמה, בשנת 2012, שדרגה העצרת הכללית של האו"ם את מעמדה של פלסטין למעמד מדינה משקיפה, למרות אי עמידתה בתנאי הסף, החלטה יחידה ותמוהה שסללה את הדרך לפעולה משפטית נגד ישראל. גם בית הדין הבינלאומי לצדק מסתמך לעיתים קרובות על קביעות שהתקבלו באו"ם באמצעות רוב אוטומטי, אף אם הן מנוגדות לכל היגיון משפטי. כך הופכות קביעות מעוותות ל"אמיתות" שקשה מאוד, עד בלתי אפשרי, להפריכן.
נעבור לבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג. הוקם ב-1945 כזרוע המשפטית של האו"ם, על-מנת ליישב סכסוכים משפטיים בין מדינות. מתוך 15 שופטי בית הדין, ארבעה מגיעים ממדינות החברות ב"ארגון לשיתוף פעולה אסלאמי". בחירת השופטים מושפעת מהדינמיקה הפוליטית באו"ם בה למדינות רבות בעלות רוב מוסלמי השפעה משמעותית במיוחד. כך, שופטים ממדינות כמו פקיסטן, ירדן וסומליה החברות ב"ארגון לשיתוף פעולה אסלאמי" , שימשו כשופטים בבית הדין.
כל מדינה באו"ם רשאית להביא בפני בית הדין תיק נגד מדינה אחרת, מה שמקל על מדינות הארגון לשתף פעולה בניסיונות לערער את הלגיטימיות של ישראל. חמור מכך, החלטותיו של בית הדין הינן סופיות ולישראל אין דרך להתגונן מפני ניצול לרעה של כוחן של מדינות אלו. הדומיננטיות המספרית והפוליטית של מדינות עם רוב מוסלמי מאתגרת את יכולתו של בית הדין לפעול כבורר אמיתי ונטול פניות.
אותו חוסר איזון מספרי בין ישראל לעולם המוסלמי מקבל ביטוי גם בטריבונל המשפטי הפלילי הבינלאומי, האמון על העמדתם לדין של מנהיגים העומדים מאחורי הפשעים החמורים ביותר – בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. 124 מדינות חברות בבית הדין ותקציבו לשנת 2024 עומד על 187 מיליון יורו המשמשים לניהולן המקביל של 17 חקירות שונות. עד היום הוציאו שופטי בין הדין הזה כ-40 צווי מעצר נגד מנהיגים, 10 הורשעו, מתוכם חמישה מנהיגי מליציות בקונגו, אוגנדה ומאלי. אותו בית דין צפוי להוציא צווי מעצר כנגד שני מנהיגים נוספים, ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ושר הביטחון המפוטר, יואב גלנט, אף על פי ולמרות שאינו בתפקיד עוד.
"הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי", אותה קואליציה בת 57 מדינות, מילא תפקיד מכריע בניסוח אמנת רומא המפורסמת, האמנה המכוננת של בית הדין הבינלאומי הפלילי. אותו ארגון עומד מאחורי הסעיף באמנה המגדיר הגירה מרצון של יהודים לשטחי הגדה המערבית ולמזרח ירושלים ו"העברה כפויה של אוכלוסיות אזרחיות" כפשעי מלחמה. סעיף זה היה תנאי להשתתפותן של המדינות המוסלמיות בבית הדין, והסיבה המרכזית שבעטיה סירבה ישראל לאשרר האמנה ולהצטרף לחוקת בית הדין.
ההתעקשות של תובע בית הדין לפעול להוצאת צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט בגין תפקידם בסכסוך עם חמאס זכתה לביקורת נרחבת בשל העובדה שבית הדין נעדר כל סמכות לדון בסוגיה, ועצם היותה כזו המקדמת שוויון מוסרי כוזב בין מדינה דמוקרטית המגינה על עצמה לבין ארגון טרור. כל זאת אגב, על רקע הודעת בית הדין על כוונתו לפתוח בחקירה חיצונית בנוגע להאשמות בדבר התנהגות מינית בלתי הולמת מצד התובע וניסיון לכפות על עוזרת שלו לקיים עימו יחסי מיניים. המהלך זכה לגינוי של בעלי בריתה של ישראל, בהן ארצות הברית, והוא מספר הכי טוב את סיפור ההטיה האנטי-ישראלית ארוכת השנים של בית הדין והמערכת הבינלאומית כולה.
