בשבועות הראשונים של הטירונות קשה לתלמידי ישיבות להסתגל לראש של הצבא. הם רגילים, למשל, לפנות לרבנים שלהם בגוף שלישי, ובאופן טבעי משתמשים בצורת הפנייה הזו גם בתחילת דרכם הצבאית. כמעט בכל שיחת מחלקה בטירונות שלי אמר בשלב מסוים אחד הטירונים בני הישיבות: "המפקד אמר…", המפקד היה קוטע אותו מייד: "איזה מפקד?" החייל הנבוך היה משיב: "אתה", והמפקד המבולבל היה שואל: "אז למה אמרת המפקד?"
בשלב מסוים ההלם הראשוני עובר, ובני ישיבות ההסדר הופכים לחיילים מצוינים ומסורים. אפשר להתווכח באופן תיאורטי על תרומתם של ההסדרניקים לצה"ל, אך המלחמה העכשווית חשפה באכזריות את השורה התחתונה – הכי תחתונה: בערך עשרים אחוז מחללי צה"ל מאז תחילת התמרון הקרקעי הם תלמידים ובוגרים של ישיבות ההסדר; פי כמה עשרות מֵחלקה של הקהילה הזעירה הזו באוכלוסייה הישראלית.
צה"ל הבהיר השבוע לראשי ישיבות ההסדר שהוא רוצה לכפות עליהם להאריך באופן משמעותי את פרק השירות הצבאי של ההסדרניקים, ולקצר בהתאמה את תקופת הלימוד שלהם בישיבה. אין מדובר בהוראת שעה לתקופת המלחמה – זה קורה ממילא, ועל כך אין ויכוח – אלא בתוכנית לטווח הארוך; תוכנית שעלולה חלילה להרוס את מסלול ההסדר. לא רק הישיבות ישלמו את המחיר במקרה הזה, אלא גם הצבא עצמו.
קצין בכיר באכ"א אמר לא מזמן בפורום סגור: "להסדר יש מבחינתנו יתרון עצום: הוא מביא לקרבי חבר'ה שאין שום סיכוי שהיו מגיעים לשם לבד". לצעירים שפונים לקרבי יש בדרך כלל לא רק פרופיל רפואי גבוה, אלא גם סוג אישיות מסוים; ההסדר מביא לקרבי גם אנשים אחרים לגמרי. רוב מוחלט של ההסדרניקים משרתים שירות קרבי, בסדיר ובמילואים, במוטיבציה גבוהה גם בתפקידים שחורים. רבע מהחיילים הקרביים בגיוס מרץ האחרון היו הסדרניקים – שיעור עצום בהשוואה לחלקם באוכלוסייה הכללית. לנוכח ההצלחה הזו, צה"ל היה צריך לחשוב איך להקים מסלול מקביל גם לחילוניים, ולא להעלות על דעתו לפגוע במסלול העכשווי, שממלא את שורותיו בחיילים קרביים איכותיים.
אני מניח שמי שיושב על טבלאות האקסל של הצבא עושה את החשבון הבא: "אם 17 חודשי שירות ממלאים לי 1000 תקנים, הרי ש-20 חודשי שירות ימלאו לי עוד 176.47 תקנים". זה הגיוני כמו לומר שאם נדחה את הטיפול השנתי של המכונית בעוד חצי שנה נצליח לנסוע הרבה יותר קילומטרים על אותו תקציב. התרחיש הסביר יותר הוא שהמכונית פשוט תיתקע באמצע הדרך.
מסלול ההסדר בנוי על איזון רגיש ומוקפד בין השהות בצבא לבין הלימוד בישיבה. החינוך בישיבה והאווירה המיוחדת בה משפיעים באופן דרמטי גם על המוטיבציה הגבוהה של הבני"שים בשירות הצבאי. אם האיזון הזה יופר, התוצאה עלולה להיות פגיעה חינוכית בישיבות, וכתוצאה מכך גם ירידה במסירות של תלמידיהן לצבא, ואולי אף הידלדלות במספר תלמידיהן.
גם אם נתעלם מתרומתם החריגה של ההסדרניקים ליחידות הקרביות במלחמה הזו ובכלל, יש משהו מקומם בהתחשבנות הזו איתם ועם ישיבותיהם. כאשר מחזרים אחרי החרדים ומפצירים בהם להתגייס לצבא, אומרים שוב ושוב שנתחשב בצורך שלהם לקיים את עולם התורה, שנשאיר מכסה של לומדים שלא יתגייסו כלל, שחלק מהם ישרתו שירות חלקי, כל מה שירצו, רק שיבואו. כשמדובר בציונות הדתית, שרוב גדול מבניה משרתים ממילא שירות צבאי מלא, מתייחסים לשירות כמובן מאליו, וממהרים להתקיף את העתודה התורנית הקטנה של הסרוגים, שמתעקשת גם ללמוד וגם לשרת – מדוע אינם משרתים יותר. אך גם לנו יש תורה, גם לנו יש בתי מדרש, וגם עליהם צריך לשמור.
יש כאן נקודה שחשוב להדגיש: ישיבות ההסדר הן לא רק העתודה התורנית של הציונות הדתית במובן המופשט, אלא גם העתודה החינוכית שלה במובן המעשי ביותר. בישיבות הללו צמחו חלק גדול מהמורים ומהרבנים הסרוגים, אלו המחנכים את תלמידיהם למסירות למדינה ולצבאהּ. המשוואה פשוטה מאוד: אם חלילה ייפגעו ישיבות ההסדר, המחנכים של הדור הסרוג הבא יהיו חרדים. האם צה"ל ירוויח מתרחיש כזה? האם המדינה תרוויח ממנו?
ברור שחסרים לצה"ל חיילים קרביים, אך את המטבע הזה לא כדאי לחפש מתחת לפנס. כדאי להצדיע לאלו שמתעקשים להדליק את הפנס המאיר הזה, ואולי גם לשאול בעצתם איך אפשר להגביר עוד את אורו.
