"לאף חרדי בכלל לא אכפת", "הבעיה היחידה היא הבעיה האידאולוגית ולא הפרקטית", "החרדים באמת מגיעים ממקום נחות יותר, ויש כל מיני מגבלות, אז נסדר להם פתרון קל יותר", "אין טעם לגייס חרדים מעל גיל 26", "מבחינה קונספטואלית: הבעיה כאן היא בעיה של שוויון זכויות".
טענות אלו הן חלק מהשיח באחד מהנושאים האקטואליים ביותר על סדר יומה של מדינת ישראל: סוגיית השתלבות החרדים בחברה הישראלית בכלל, ונשיאה בנטל השירות הצבאי בפרט. סוגיה זו הייתה רגישה וטעונה עוד לפני המלחמה הנוכחית, ובוודאי בתקופת החקיקה המשפטית. אבל שעת הצרה שפקדה אותנו החל מה-7 באוקטובר שעבר, וההיענות המועטה בלבד מצד הציבור החרדי לקריאה לשותפות בנטל השירות שינו את המצב. סוגיית היחסים בין החברה החרדית והחברה הישראלית הכללית נהייתה טעונה ודחופה מעין כמוה.
עם זאת, ההיכרות של רוב הציבור הישראלי עם החברה החרדית מועטה, ומתווכת לרוב דרך הפריזמה התקשורתית והפוליטית. אני מבקש להוסיף לדיון זווית נוספת, כמי שעסק בהכשרה מקצועית של צעירים חרדים גם במסגרת הכשרה צבאית וגם במסגרת עמותה אזרחית. ככל חוויה – גם זו שלי מוטה, אך אני חושב שיש בידה כדי להוסיף זווית ראייה נוספת לשיחה האקטואלית.
אבקש להציע להלן חמש נקודות מתוך החוויה הישירה שלי של העבודה עם הציבור החרדי, שאני סבור שיכולות להאיר צדדים חדשים בשיח. אני עושה זאת לא על מנת לגונן על הציבור החרדי, או כדי להצדיק את המציאות האבסורדית שבמסגרתה רוב בניו של הציבור החרדי לא נושאים בנטל השירות הצבאי והעשייה הכלכלית (ובמקביל כן נהנים מפירות מדינת הרווחה הישראלית). אני עושה זאת משום שאני סבור שלא כל הפתרון מצוי ברובד הפוליטי לבדו.
1. הם לא חייזרים והם דווקא כן מתביישים
גם בקרב חלקים בציבור שמבקרים את הציבור החרדי, וגם בקרב חלק מהאפולוגטיקנים של הציבור החרדי נשמעות טענות שלפיהן החרדים הם "מעולם אחר". שהם והציבור הישראלי הלא חרדי הם כמו שמן ומים. שהפער התפיסתי והערכי הוא כל כך גדול ובלתי ניתן לגישור.
לדעתי ולחווייתי זו טעות גם בהבנת המציאות וגם בדרך לשפר אותה. רובם הגדול של האנשים שעבדתי איתם, שהגיעו מקבוצות מגוונות בציבור החרדי, היו בעיניי יותר "דומים" מאשר "שונים". את רובם הגדול חיבבתי, מרובם לא חוויתי זלזול, ועם רובם מצאתי שפה משותפת. זו החוויה שלי.
בהרבה מאוד מקומות אנשים שואלים, לפעמים באופן רטורי ולפעמים כתהייה אמיתית: "איך זה שהחרדים לא מתביישים?". איך הם לא מתביישים מזה שאחיהם נאנקים תחת עול המילואים בשנה הזו והם יושבים בבית שלהם? אני בעיקר רוצה להגיד משהו שאולי ישמע מפתיע: הם כן מתביישים. כלומר, לפחות לא מעטים מהם.
רוב החרדים שאני פוגש לא אדישים לעובדה שישראלים אחרים נמצאים עכשיו במילואים. הם תמיד נבוכים, או מתנצלים, או מדברים באריכות על כמה כל הכבוד למי שבמילואים. אגב, זה קורה גם כשאני מספר שאשתי במילואים. אני בטוח שזו לא התגובה של כל חרדי, אבל זו התגובה של כמעט כל החרדים שאני פוגש. מבחינתי, זה דבר נוסך אופטימיות. "לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא היה להם בושת פנים".
2. יותר "תעלת בלאומליך" מאשר "ספר הכוזרי"
כלל ידוע בפוליטיקה הישראליות אומר שלרוב אם אתה לא בטוח אם זה "בית הקלפים" או "פולישוק" זה כנראה פולישוק. כלומר, אם אתה לא בטוח אם משהו הוא מזימה מתוחכמת או פארסה, זו כנראה פארסה. בהקבלה, אחד הדברים שהכי הייתי רוצה שאנשים שלא מכירים את הנושא מקרוב ידעו הוא זה: אין לכם מושג כמה דברים נופלים לא בגלל אידאולוגיה אלא בגלל התנהלות גרועה. כמה דברים נופלים לא ברובד של הדיון התאולוגי ("ספר הכוזרי") אלא ברובד הפארסה הניהולית ("תעלת בלאומליך").
אני לא מכחיש שיש כאן מחלוקת דתית ואידאולוגית עם ההנהגה של הציבור החרדי. אני גם לא מכחיש את זה שיש פה החלטות פוליטיות שצריך לקבל כדי לשנות את המציאות הבלתי-אפשרית הנוכחית. אבל גם במציאות הנוכחית יש הרבה מאוד שאפשר לעשות ושנופל לא בגלל אידאולוגיה אלא בגלל ניהול לא מספיק טוב. זו לא תופעה שייחודית רק לנושא הזה. אחרי הכל – מדינת ישראל היא מדינה שיודעת להרים את מבצע הביפרים, אבל להיכשל בהגנה פשוטה על הגבול. אני מבקש שתדעו שזה חלק הרבה יותר גדול מהסיפור ממה שאתם חושבים.
3. תהיה סיירת חרדית לפני שתהיה חטיבה חרדית
חבר כנסת אף פעם לא הייתי, ואני לא יודע מה הקונסטלציה הפוליטית שבזכותה דברים יוכלו להשתנות. אני כן רוצה לצטט חבר חרדי שהסביר לי איך נראים שינויים בציבור החרדי: "תראה, כשאני הייתי ילד לא היה דבר כזה שלחרדי יהיה מחשב בבית – היום זה די מיינסטרים. פעם חרדים לא גרו בפריפריה – היום זה מאוד נפוץ. איך זה קורה? בהתחלה כמה אנשים עושים את זה בשוליים, אחר כך אדמו"ר של אחת החסידויות הולך על זה ושולח לשם את החסידים שלו, ובסוף זה מגיע גם למיינסטרים הליטאי. אתה תראה שזה גם מה שיהיה עם הממ"חים (בתי הספר הממלכתיים-חרדיים) וגם עם הגיוס".
הציבור החרדי הוא לא מקשה אחת, ותהליכי השינוי בו קורים בהדרגתיות. האם ההדרגתיות תהיה מהירה או איטית? האם היא תגיע כתוצאה מסנקציות כלכליות או כתוצאה מהידברות? אני לא יודע. אבל ההבנה הזו כן משפיעה על האופן שבו נכון לבנות את התהליכים הללו. לצערי, הבהילות של סוגיית השתלבות החרדים מייצרת אצל רבים מהשחקנים המעורבים את התפיסה שהשינוי חייב להיות מ-0 ל-1, מסיבי ומהיר. זה כמובן נכון, חוץ מזה שזה לא עובד.
הניסיון להוביל לשינוי רחב היקף ומהיר מובילה להשקעה לא ממוקדת ובזבזנית של משאבים, ולעשות דברים בצורה מהירה גורם לחוסר רצינות וחוסר מקצועיות. הניסיון למלא את השורות במהירות האפשרית מביא פנימה אנשים שהם או לא ממש חרדים או לא ממש מתאימים למשימה. ומעבר לכל זה ישנה אי הבנה עמוקה של הפסיכולוגיה החרדית. בבסיס הדברים חילונים חושבים על תהליכי השתלבות חרדים כתהליכים שבהם אדם נחות (לא ממהותו, אלא מנסיבות חייו) משתלב בחברה הכללית.
ואכן, אדם שלא למד מתמטיקה ואנגלית, ושמגיע עם רקע תרבותי אחר – מתקשה הרבה פעמים להשתלב בסביבה שבה הדברים האלה נלקחים כמובנים מאליהם. אבל החרדים לא רק שלא תופסים את עצמם כנחותים, אלא שההצטיינות עומדת בבסיס עולמם. החברה החרדית היא חברה מבוססת-סטטוס באופן חריג, והמחיר של להיות בינוני בה – הוא מחיר גבוה.
בנוסף, בניגוד לחברה הישראלית שבהשפעת הציונות מקדשת את השוויון ואת המלאכה, החברה החרדית לא מקדשת את הערכים האלה, ולכן גם מי שכבר יוצא מעולם הישיבה – מכוון את עצמו כמה שיותר מהר לעבודה שאיננה עבודת-כפיים ועם סטטוס גבוה.
במקביל, הפער התרבותי, וחוסר ההיכרות עם העולם הלא-חרדי גורמת לקניית אשליות מהירה שהרבה פעמים מסתיימת במפח נפש. מן הידוע בקרב מי שעוסקים בהכשרות חרדים ש"כל חרדי שיצא מהישיבה רוצה להיות גביר, ביזנסמן או לפחות מנהל". כנראה שרוב מי שקורא את השורות האלה והוא לא חרדי נע בין גיחוך להתפלצות למקרא השורות האלה, אבל זו המציאות וצריך להבין איך לעבוד איתה.
לדעתי, פתרונות כמו "נעשה ישיבה חרדית שבה במקביל קצת יעשו גם שמירות", או "נעשה מסלול מקוצר עם הקלות כאלה ואחרות" – עושים בדיוק את האפקט ההפוך ממה שצריך לכוון אליו. החרדים שמשתלבים בצבא ובתעסוקה לא צריכים הקלות, הם צריכים מסלול שיעזור להם להדביק את הפער בין התפיסה העצמית שלהם, לבין המיקום הנוכחי שלהם.
המסר לא צריך להיות "תראו אנחנו מבינים שאתם חרדים אבל אנחנו צריכים שתהיו גם חיילים אז תהיו חיילים מינוס", אלא "אם אתם כרגע לא בישיבה, בואו אלינו להצטיין ולבנות את החיים שלכם באופן שבו תהיו גאים במי שאתם, ושתוכלו לתרום למשפחה שלכם ולמדינה שלכם".
4. לחשוב באופן יצירתי על המסלול
בציבור הישראלי הלא-חרדי יחסית ברור איך נראה מסלול החיים בכל הנוגע לגיוס ולעבודה. מתגייסים בגיל 18 או 19, לפעמים אחרי שנה של מכינה, ישיבה או התנדבות, מסיימים את השירות, מטיילים, לומדים, מתחילים לעבוד. לרוב גם לא מתחתנים או מביאים ילדים לפני תחילת העבודה, וחוץ מחלק מהציבור הדתי-לאומי – גם לא לפני הלימודים. אצל הציבור החרדי זה נראה אחרת. אם אתה מתחתן בגיל 20, ובגיל 24 יש לך שלושה ילדים, מציאות החיים שלך היא אחרת. גם אם החלטת לצאת לעולם העבודה, היכולת שלך להתפנות ללימודים היא אחרת. גם אם החלטת להתגייס – ההקשר של זה בחיים שלך הוא אחר.
אפשר להחליט, ולא בלי מידה של צדק, שההחלטות האלה הן עניינו הפרטי של כל חרדי. גיוס צריך להיות אחיד לכולם והוא קורה בגיל 20 לכל המאוחר. אבל יש גם אפשרות אחרת, והיא לאפשר מסלולי גיוס יותר מגוונים שיהיו אמיתיים ורציניים. ייתכן שאדם יתגייס בגיל מבוגר יותר, או לגוף ממשלתי אחר ולא לצבא ואפילו יקבל משכורת החל משלב מסוים בשירות. אבל, למשל, הוא יתחייב ל-5 שנים או אפילו ל-7 שנים, ולא ל-3.
אני לא אומר שצריך לתת את האפשרות הזו לכל אחד, או שצרכי הפרט החרדי צריכים לאפשר דריסה של מה שהם בסופו של דבר צרכי המדינה. אני כן מציע לחשוב על פתרונות יצירתיים שיאפשרו יצירה של מסה קריטית של מהחברה החרדית שתיקח חלק בנשיאת הנטל של מדינת ישראל.
רוצים דוגמא קונקרטית? נכון להיום צה"ל, מלבד מקרים בודדים, לא מוכן לגייס לשירות משמעותי חרדים מעל גיל 27, גם לתפקידים עורפיים. מלבד זה שלא אמור להיות הבדל מהותי ביכולת לבצע תפקיד עורפי בין צעיר בן 25 לאחד בן 28, יש כאן בעיניי גם פגיעה ביכולת לייצר מסה קריטית שתוביל לשינוי ביחסי הציבור החרדי והצבא.
להתרשמותי, הרבה פעמים החרדים שעוזבים את הישיבה בגילאים צעירים יותר הם חרדים שלא מצליחים להסתדר במסגרת הישיבתית ולא מופרך לחשוב שהם יתקשו יותר להסתדר גם במסגרת של לימודים או במסגרת צבאית. לעומת זאת, צעיר חרדי שמחליט לצאת מהישיבה בגיל 28, עושה זאת הרבה פעמים כי "נגמר לו הסוס", או כי יש לו שלושה ילדים שהוא מבין שהוא צריך לפרנס. במקום להבין שזה פלח האוכלוסייה שדרכו אפשר להוביל שינוי, המדינה מחליטה "לוותר" על אותם צעירים כי הם כבר "מבוגרים מדי".
גם אם יוחלט מכאן ולהבא על מדיניות נוקשה יותר שמחייבת גיוס מוקדם – חוסר האקטיביות בגיוס של החלק מתוך הציבור החרדי שהכי קל לגייס, מדגים את חוסר החשיבה האסטרטגית של הצבא (וכנראה גם של משרד האוצר) בנוגע לסוגיה. ייתכן שיש כאן גם עוד שיקוף לאופן שבו הוויכוח האידאולוגי בנושא מסיט אותנו מפתרונות פרגמטיים.
5. האתגר החרדי מאיר שתי בעיות בחברה הישראלית הכללית
הסוגיה החרדית היא אתגר גדול לפתחה של מדינת ישראל. אבל היא ממש לא האתגר היחיד. במידה רבה – הסוגיה החרדית היא האתגר שהכי נח למיינסטרים הישראלי לעסוק בו. בשוליה, היא מאירה שתי בעיות אחרות הנוגעות לציבור הישראלי הלא-חרדי. הראשונה היא קו השבר שנמצא באמצע המפה הפוליטית. כדי לפתור את הסוגיה החרדית אנחנו חייבים לתת את הדעת על קו השבר הדתי-חילוני, והאשכנזי-מזרחי שנמצא באמצע המפה הפוליטית הישראלית.
בלי איחוי של הקרעים הללו במרכז המפה, יהיה בלתי אפשרי מבחינה פוליטית, ובמידה רבה גם מבחינת השדר הערכי-חברתי לפעול לפתרון סוגיית השותפות החרדית. אם המיינסטרים הישראלי מפורר ומפורד – מתוקף מה הוא דורש מאחרים להצטרף אליו?
הבעיה השנייה נוגעת להחלשות האתוס הקולקטיבי והאידאליסטי שעמד בבסיס המדינה עם הקמתה. אם במערכות הציבוריות (שבסוף אמונות בין היתר על קליטת המתגייסים החרדים) לא יהיו האנשים הנכונים שיגרמו לזה לקרות – לא יהיה גיוס חרדים. ואם המסר לחרדים הוא שצריך להתגייס רק בשם "שיח הזכויות", אינני בטוח שזה משכנע מספיק עבור מרבית הציבור החרדי (אני מסופק שהוא מניע לגיוס גם את הציבור הכללי).
הרגע הזה אל מול הציבור החרדי אחרי ה-7 באוקטובר, ואל נוכח מופעי הגבורה וההקרבה הבלתי נתפסים בהם חזינו בשנה האחרונה – הוא רגע שבו עלינו להזכיר לעצמנו מי אנחנו. ובשם מה אנחנו דורשים מאחרים להצטרף אלינו.
