בפרשתנו מסתיימת תקופה, ואנו נפרדים מן הדור הראשון של תקופת האבות. הפרשה נפתחת במותה של שרה ומסתיימת במותו של אברהם, ובמוקד הפרשה – מעבר הלפיד מן הדור הראשון אל הדור השני. בין מותה של שרה למותו של אברהם, אברהם פועל ללא לאות בכמה מישורים – דואג לקבורה ראויה לשרה, דואג להמשכיות בבקשת אישה ראויה ליצחק, ובסיום הפרשה אף נושא אישה נוספת ונולדים לו ממנה בנים נוספים.
אנחנו רגילים לראות את ספר בראשית כספרם של האבות, אולם דומה שבפרשה שלנו, ולא רק בשמה, מופנה הזרקור דווקא אל האימא. סיפורי הפרשה כולה מתחברים להעצמת מקומה של שרה ולהדגשת הייחודיות שבזוגיות של אברהם ושרה ובמסע המשותף שלהם לאורך השנים. שני הסיפורים המרכזיים בפרשה – קניית שדה עפרון עבור קבורת שרה, ומסעו של עבד אברהם לחרן – מביאים לידי ביטוי משמעותי את הנקודה הזו.
בקניית שדה עפרון התמונה ברורה: אברהם קשור באופן מיוחד לשרה אשת נעוריו ודואג לקבורתה. אין זו רק דאגה אישית, אלא הכרעה ובחירה לקבוע את מקום המשפחה מכאן והלאה בארץ כנען. בקשתו של אברהם מבני חת מפורשת. אין הוא מעוניין רק במקום לקבור בו את מתיו, אלא ב"אחוזת קבר" – מקום קבוע שבו ייקברו בני המשפחה מכאן והלאה.
קבורתה של שרה בארץ כנען דווקא, ובאחוזת הקבר שנקנתה במיוחד לשם כך, מביאה את המסע המשפחתי להשלמה: המעבר מחרן לכנען הושלם, וקבורת שרה היא שתסמל זאת.
המסע נמשך
גם בסיפור השני, מסעו של עבד אברהם לאיתור אישה ליצחק, נראה שמקומה של שרה משמעותי ומודגש. שני דגשים מציב אברהם לעבדו בציווי המסע. הדגש הראשון הוא לקחת ליצחק אישה מבנות חרן דווקא ולא מן הכנעני שהוא יושב בתוכו:
וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱ־לוֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵא־לוֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ, כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק.
הדגש השני, וההפוך בכיוונו, הוא לא להחזיר את יצחק בשום פנים ואופן לחרן:
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה… רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה.
צירוף שני הדגשים הללו מחדד את התמונה: גם יצחק ואשתו ימשיכו את המסע המשפחתי מחרן לכנען. אשתו של יצחק, כמו אימו (ובשונה משתי נשותיו האחרות של אברהם – הגר וקטורה), צריכה להגיע מחרן, ולאחר מכן לעזוב את משפחתה ואת בית אביה ולהצטרף לבעלה בארץ כנען.
ההשוואה בין רבקה לשרה מודגשת גם בסיומו של הסיפור, כאשר הפסוקים מתארים כיצד מביא יצחק את רבקה אל האוהל של שרה – "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ". המדרש, שהיה ער לרגישות שבתיאור הזה, מחדד את ההשוואה שבין רבקה ושרה. כך בלשונו של רש"י:
"האהלה שרה אמו" – ונעשית דוגמת שרה אמו, כלומר והרי היא שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו.
אם כך, סיפור נישואי יצחק ורבקה אינו רק ביטוי לדאגתו של האב ולהמשכיות הדורות, אלא לחזרתה של האם. רבקה תופסת את מקומה כממשיכתה של שרה, לצידו של יצחק.
מזוג לזוג
מעבר לממד הזוגי, ייחודיותה של שרה מודגשת בפרשתנו גם באמצעות הדגשת הבחירה בבנה שלה כממשיכו היחיד של אברהם. בפרשה הקודמת נדרש אברהם להקשיב בקולה של שרה ולגרש את ישמעאל:
וַיֹּאמֶר אֱ־לוֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע.
בפרשתנו מממש אברהם את ההכרעה האלוהית הזו, כאשר הוא מוריש את כל רכושו ליצחק. רגע לפני מותו של אברהם, הכתוב מדגיש "וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק". יצחק הוא יורשו היחיד של אברהם, ואילו לשאר הבנים אין חלק בנחלתו.
דברים מעין אלה הופיעו גם בדברי העבד למשפחתה של רבקה:
וַיֹּאמַר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי. וה' בֵּרַךְ אֶת אֲדֹנִי מְאֹד וַיִּגְדָּל וַיִּתֶּן לוֹ צֹאן וּבָקָר וְכֶסֶף וְזָהָב וַעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים. וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי בֵן לַאדֹנִי אַחֲרֵי זִקְנָתָהּ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ.
הירושה איננה רק מעבר הרכוש, אלא ביטוי עמוק להמשכיות. ברכת ה' שניתנה לאברהם מועברת ליצחק – בנה יחידה של שרה, שנולד אחר זקנתה. כך מודגש שוב: ברכת ה' לא מועברת לכל צאצאיו של אברהם, אלא למשפחתם של אברהם ושרה דווקא. שניהם כזוג זוכים לברכה, והיא תועבר ליצחק ורבקה שיתפסו את מקומם.
פתחנו בכך שהפרשה היא פרשה של מעבר בין דורות, ודומה שהמעבר הזה מדגיש את חשיבותו של התא המשפחתי כולו – זוג הורים וילדיהם – כמבנה הבסיס של העברת המסורת והברכה. כדי ליצור עם אין די ביחסי האבות והבנים, על המבט להתרחב אל התא הזוגי והמשפחתי. יצחק הוא ממשיכו הטבעי והגנטי של אברהם ושרה והוא יורשו המרכזי, ורבקה היא המשכה הרוחני ובת דמותה של שרה, המצטרפת כמוה אל המסע מחרן לכנען ומביאה את הברכה אל האוהל ואל העיסה. האבות והאימהות יחד, הם אלו שאליהם פונה דבר ה', והם הנושאים יחד את הברכה.
הרבנית בת־שבע סמט (מרצבך) היא רמי"ת בבית המדרש לנשים במגדל עז ומלמדת במת"ן ירושלים
